גם לבנת שוברת שיאים חדשים

הממסד הפוליטי בישראל התייחס מאז ומעולם לספורט כאל גורם שנע על הגבול הדק שבין הגימיק לקוריוז. ב-56 שנות עצמאות עוד לא נמצא ראש ממשלה שאפילו יחשוב על מינוי שר ספורט במשרה מלאה, גם בממשלות שכללו ארבעה שרים בלי תיק. זה לא מונע מנבחרינו להשתמש בספורט כמנוף לחיבור עם הציבור. משה דיין היה "ידיד המחלקה" של מכבי תל אביב בכדורסל; שלושת ראשי הממשלות האחרונים בישראל עשו להם למנהג לטלפן למאמן מכבי תל אביב, שנייה אחרי שריקת הסיום במשחק גמר אירופי. השנה חל מפנה כאשר גם הפועל ירושלים, מחזיקת גביע יול"ב בכדורסל, נהנתה מהמחווה שבעין בלתי מזויינת, נראית מזוייפת להפליא.

ואולם, שרת הספורט (בשליש משרה, כמובן), לימור לבנת, קובעת שיאים חדשים. היא מקפצצת על הבמה בחגיגות הפועל ירושלים ומתנשקת עם מאמנה שרון דרוקר; היא אורחת רצויה במפעלות ה"נכס הלאומי" שברשומות מופיע כ"מכבי תל אביב חברה כלכלית", ומתנשקת עם מאמנה פיני גרשון. באפריל היא גויסה על ידי החברה הזו לשיגור מכתבים ליול"ב, כשהארגון הזניח הזה במושגים בינלאומיים, שקל להעתיק את הפיינל-פור מתל אביב.

כי מכבי זו תקשורת טובה, והיא אכן לא נעדרה משום מהדורת חדשות טלוויזיונית ומשום כותרת בעיתונים.

באוגוסט גילתה לבנת את אפשרויות החשיפה הגלומות במשחקים האולימפיים. בתחרות של הג'ודוקא אריק זאבי, היא נופפה בדגל ישראל כאחרונת המעודדות. יש כאן עוד עשרות שרי ספורט מהעולם, אבל הם מבינים שהם במקרה הטוב תפאורה להצגה האמיתית. בטקס חלוקת המדליות בגלישה היתה לבנת הראשונה שפרצה לעבר הפודיום. קהל הישראלים שעד לרגע זה התנהג למופת, הצטרף אליה והפודיום הפך באחת לאירוע שכונתי, שמוכר לנו מהכדורגל הישראלי.

אבל המציאות הזו היתה מתקבלת בטבעיות ישראלית, אם שרת הספורט היתה עושה משהו לטובת התחום שהיא מופקדת עליו. בשלוש השנים וארבעת החודשים שהיא מכהנת בתפקיד, לא חל מפנה חיובי בספורט הישראלי, ההפך הוא הנכון. השרה מסתפקת רק בביקורים מתוקשרים באירועים בולטים, משחררת הצהרות, מבטיחה הבטחות, אך אלה וגם אלה אינן זוכות לביטוי מציאותי. מינהל הספורט, שמהוה אגף במשרדה, הוא רק אוסף של פקידים שמתקשה לנתב מאות מיליוני שקלים של כסף ציבורי, לרווחת הקהילה.

הוועד האולימפי הבינ"ל, שמאגד את כל מוסדות הספורט בישראל, אינו באחריותה מתוקף חוקתו, שלכאורה שוללת מעורבות פוליטית בספורט. אבל דו"ח הוועדה בראשות השופט אמנון סטרשנוב, שיזם קודמה בתפקיד מתן וילנאי, ממתין ליישום - והשרה הבטיחה ליישמו מאז פורסם בדצמבר 2002. הדו"ח ממליץ על מינוי דירקטורים מהציבור (דמ"צ) לאיגודים השונים, כדי לעצור את הסיאוב ולמנוע תהליך קבלת החלטות שכונתי, שמתבטא בעיקר במינויים כושלים. באיגודים האלו יש מספיק חברי מרכז ליכוד, אז כנראה שאין סיבה למהר.

תחום החינוך הוא גדול ומכובד דיו, תחום התרבות נכבד ותחום הספורט ענק וכבד. השרה לבנת לא מצליחה למצוא את המכנה המשותף ביניהם לרווחת הציבור. רמת החינוך הגופני בבתי הספר גובלת בשערורייה, ליגת בתי הספר היא כישלון חינוכי (בתי הספר העשירים מגייסים כשרונות מהעניים, באמצעות כסף ציבורי), אין בישראל שום מתקן ספורט שעומד בתקן הבינלאומי המינימאלי, ולפי התנהלות שרת הספורט בתחום זה - גם לא יהיה בקרוב.

קשה לעשות משהו לטובת הספורט הישראלי, כאשר כל צעד נראה כעוד שיקול של פריימריז. במרינה באגיוס קוסמאס, כמה דקות אחרי שגל פרידמן השיג את מדליית הזהב, היא שוחחה עם מאמנו, גור שטיינברג - מאמן הספורט המצליח בישראל בכל הזמנים - שהוביל את חניכיו להשגת 11 מדליות בינלאומיות. הוא סיפר לה על מצוקתו ועל מצוקת הספורט הישראלי והציע דרכים לשיפור. היא אמרה לו שהוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי בכוונתה לשנות, ליישם, להוביל, וזאת בטון שהזכיר חוג בית של מצביעי ליכוד במעלה מכמש. העימות ביניהם התנהל מול מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של הרדיו. כאסיפת בחירות זה נשמע מצויין, אבל בהתנהלות יומיומית של שרת הספורט, זה היה רק עוד יום של מלים, שלא יהפכו למציאות בשטח.