אחרי יום נפלא כל כך בו השיגה המשלחת הישראלית מדלית זהב ראשונה בהיסטוריה האולימפית, כיף לדעת שעדיין יש למה לצפות (או יותר נכון, לקוות), חמישה ימים לפני נעילת המשחקים.
הערב, ב-19:15, ייכנס למעגל התחרויות באצטדיון האולימפי, אלכס אברבוך, התקווה השניה שנשארה לנו למדלית זהב אפשרית באולימפיאדת אתונה. אלוף אירופה ב-2002, יישתתף במוקדמות הקפיצה במוט, ואם הכל יילך חלק אמור לעלות לתחרות הגמר שתערך ביום שישי בערב.
התחיל בכלל בקרב 10
השנים של אלכס אברבוך כקופץ מוט בישראל הם מאפיין די זוועתי של הספורט האישי במדינת אבי נמני. אברבוך הוא הסטריאוטיפ של טיפול המדינה בספורטאיה, במיוחד אלו העולים, והפרדוקס הוא שהסטריאוטיפ הזה הוא התקווה הישראלית היחידה למדליה באחד משלושת המקצועות הבכירים של המשחקים - אתלטיקה, שחייה, והתעמלות. כלומר, אולי המדינה בסופו של יום יודעת מה היא עושה כשהיא מתעללת בספורטאיה.
אברבוך נולד בעיר אירקוצק בסיביר. אביו, ואלרי, היה מאמן נבחרת ברית המועצות באתלטיקה, אמו סטלינה התמחתה בקפיצה למרחק. מהשילוב המנצח הזה יצא האתלט הישראלי הגדול בכל הזמנים. "מגיל מינוס אחד ידעתי שאהיה אתלט", אומר אברבוך. בכל קיץ, מגיל 5, שלחו אותו הוריו למחנה אימונים שנמשך שלושה חודשים בו ילדים קיבלו שיעורים בכל תחומי הספורט, מאיגרוף ועד
ריצת 100 מטר. הוא היה צריך להיות כישלון אמיתי כדי לא לצאת ספורטאי מהגנים האלו והסביבה בה התחנך. ב-1997 הגנים לא טעו: הוא זכה באליפות רוסיה בקרב 10 ודורג 20 בעולם. הכישרון שלו מחולק בצורה פנטסטית לכמה מקצועות, כשיש מספיק לכולם: הוא רץ 100 מטר ב-10.64 שניות, קופץ לגובה 2.06, קופץ למרחק של 7.64 מטר והודף כדור ברזל ליותר מ-15 מטר. ב-1999 הוא עלה לארץ והחליט בעצה אחת עם אביו להתמקד במוט. השניים חברו למאמן ואלרי קוגן, שעבד עם רודיון מגוויטולין הרוסי, אחד הבודדים בעולם שעברו שישה מטר במוט.
אין מים בדירה, קופץ באתרי בניה
ואז החלו הייסורים. הם היו שילוב של רשעות וחלמאות: בתחילה סירבו בישראל לתת אזרחות לאשתו, נטאשה, שרצתה להצטרף אליו בישראל עם בתם טטיאנה. העסקן לוי פסבקין סידר את העניין. מוטות הקפיצה שלו, עליהם הוא שומר במה שהוא מגדיר "כמו על ילד שלי", אבדו בדרך לתחרות במונאקו. קשיים לוגיסטיים כמעט ומנעו ממוטות חדשים להגיע לאולימפיאדה בסידני. על אברבוך החלו לרוץ שתי בדיחות לא נעימות במקביל: הראשונה היא סיפור המוטות. דומה כי הוא וקוגן איבדו את המוטות כמעט לפני כל תחרות, וזה לא פשוט לאבד מקל באורך 4 וחצי מטר. הבדיחה העצובה השנייה היתה העיסוק בתנאי מחייתו. הוא כבר היה סגן אלוף עולם.
כשהתברר שסגרו לו את המים בדירה בגלל חוב ארנונה שלא שולם, ושהוא מוצא את עצמו לעיתים קרובות רעב. לאחר מכן הוא חתם חוזה אימוץ עם חברת "אזורים" בו נדרש לקפוץ באתרי בנייה. זה כבר היה משפיל.
בדצמבר 2001 נפטר אביו ואברבוך נסע לסיביר. הוא התנתק. קוגן שבת במחאה על התנכלות הממסד שבקושי שילם לו, והדרך של האתלט המחונן היתה בחירה באחד משני הכיוונים: החוצה או למטה. ואז זה קרה: אברבוך זכה באליפות אירופה, ולא סתם, הוא עשה זאת על אדמת מינכן, היכן שנרצחו י"א הספורטאים. במהלך השמעת ההמנון הוא אחז בדגל ישראל ובכה מהתרגשות. שרים בממשלה התקשרו אליו, וכששב לארץ הוא צולם משתכשך בבריכת מלון הילטון שהעניק לו מתנה. הוא זכה לחיבוק.
"אתה אף פעם לא יודע איך תהיה בתחרות מסוימת"
והוא מסתדר איתו לא רע. אולי אין צורך להתעלל בבנאדם כדי לגרום לו להביא תוצאות טובות. בשנתיים האחרונות הוא מנצח תחרויות גראנד פרי די בעקביות ומיצב עצמו כאחד הקופצים היציבים בסבב. אולם הקפיצה הגדולה של חייו עדיין לפניו.
"כל תחרות בשבילי היא קשה וחשובה, אבל אתונה הכי חשובה", הוא מציין בפשטות. אברבוך אוהב את זה פשוט: האנדרלמוסיה הפטריוטית שעוטפת את האתגר האולימפי שלו מוזרה לו. "בחו"ל אתה סגור באימונים, אין בעיות בבנק, בדואר, אין אינטרוויו, אין קאמרה, יותר קל", אמר לפני שבועות ספורים באליפות ישראל באתלטיקה, בזמן שאנשי התקשורת המקומיים חגו סביבו והמטירו עליו קושיות שכמעט בכל אחת מהן חזרו המלים: "ישראל" "ייצוג" ו"הרגשה" בשילובים שונים.
"אני עובד קשה בשביל להגיע לשיא באתונה", הוא אומר. "מתאמן חמש-שש שעות ביום, כי אם עובדים טוב באימונים אז גם התוצאה טובה. אני רוצה לעשות את העבודה שלי הכי טוב, אחר כך נראה היסטוריה או לא היסטוריה. אולי שני ישראלים יביאו מאתונה גולד מדאל?", הוא אומר-שואל.
אחר כך הוא עובר להסביר את המורכבות של המקצוע דרכו בחר להתקבל למדינת היהודים. מוט נחשב לאחד המקצועות היותר טכניים באתלטיקה, הוא תלוי בכמעט אינספור גורמים: האחיזה של האתלט במוט, הריצה, הזווית בה ייתקע המוט, הכיפוף, העברת המשקל. אחרי זה באים הרוח והמשטח והתנאים והיושב במרומים. קופצי המוט הם אתלטים אדירים, על בובקה האגדי נאמר שיכל להיות אלוף בכל אחד ממקצועות האתלטיקה בהם היה בוחר. הבחירה של אברבוך במוט עשויה להתברר כחרב פיפיות: "אתה אף פעם לא יודע איך תהיה בתחרות מסוימת" הוא אומר, "אתה עובד קשה, מתאמן, חושב, אבל אתה אף פעם לא יודע איך תקפוץ".
מילגה של הוועד האולימפי (5000 ש' לחודש) בנוסף למענק חודשי מהסוכנות היהודית (1,500 דולר) ועוד סוכריות מספונסרים, מאפשרים לאברבוך למקד את מירב תשומת הלב במוט. סדר היום כולל אימון בוקר של שעתיים ואחר הצהריים אימון ארוך יותר. "אתה כל הזמן לבד בספורט הזה", אומר אברבוך, "אם אתה לבד אז אף אחד לא עושה בשבילך. כדורסל וכדורגל זה אחרת: תביא לי פס, מסירה, ואני אעשה משהו. באתלטיקה כל פעם שאתה נח, אתה משלם. זה רק אתה".
באתונה הוא שוב יהיה לבד, גם אם יצפו בו כמה מיליוני ישראלים. אולם אסור לטעות באלכס אברבוך. הבדידות וגודל המעמד וההיסטוריה של ההשפלות אינם מרתיעים אותו. הוא רוצה כבר להיות שם, מת לקפוץ. "אולימפיאדה בשבילי, זה משחקים של אלוהים, של זאוס", הוא מסביר, "הבן-אדם עובד כל השנה, כל החיים. ושם, באולימפיאדה, אלוהים נותן לספורטאים מדליות".
אברבוך בתחרויות הגדולות
1999
אליפות עולם - מקום שלישי
2000
אולימפיאדת סידני - מקום 10
2001
אליפות עולם - מקום שני
אליפות עולם באולם - מקום 4
2002
אליפות אירופה - מקום 1
2003
אליפות עולם - ללא תוצאה
אליפות עולם באולם - מקום 14
2004
אליפות עולם באולם - מקום 14