רוח רעה פקדה באתונה את משלחת השיט הישראלית, שעד לא מכבר הוגדרה כארמדה של יהודה מעיין. איגוד השיט תופש את עצמו כספורט התחרותי והמצליח ביותר בספורט הישראלי, עם אלופי עולם ואלופי אירופה - בנים ובנות. אף אחד לא ציפה לקריסה מוחלטת דווקא באולימפיאדה. הערכות פסימיות היו שיבוץ בעשירייה הראשונה לבנים ובנות במפרשיות 470. אבל גידי קליגר ואודי גל סיימו במקום ה-15 והבנות ניקה קורנצקי וורד בוסקילה במקום ה-18. עכשיו הם בוהים בעיניים כלות בהצלחה של הגולש גל פרידמן בתסכול מבעבע.
שייטים לא מתייחסים לגולשים כימאים. לשיטתם גולש זו ערימת שרירים שמפמפמת, ואילו הם חייבים לנהוג סירה ולהבין את הים וכל הג'ז הזה. לא שהתסכול שלהם מטריד את גל פרידמן. הבעיה העיקרית של השייטים היא עם עצמם, הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות. ניקה קורנצקי, בת 22, נחשבת לאחת ההגאיות הטובות בעולם. באליפות העולם בזאדאר היא השיגה עם אשת הצוות שלה, ורד בוסקילה, את מדליית הארד. לאתונה היא הגיעה כאחת מהפייבוריטיות. התהפכות הסירה בשיוט הראשון גרמה להתפרקות טוטלית, מהסוג שגם ארוחות ערב עמוסות בעידוד והחדרת מוטיווציה עם יו"ר האיגוד, יהודה מעיין, לא יכולות לתקן.
עכשיו מעיין צריך לשמור על צוות הבנות שלא יתפרק. ניקה מדברת על לימודי רפואה בחו"ל, וזה יכול להיות סוף הסיפור של אחד מהצוותים היותר מוצלחים של ישראל. אמנם ורד בוסקילה תמיד תוכל לקבל בחזרה את לינור קליגר כהגאית, אבל מעיין, שהוא בעצם האיגוד, ינסה להשאיר את הצוות הזה במתכונת הנוכחית.
גידי קליגר ואודי גל לא מדברים ביניהם על כישלונם. זה ייקח קצת זמן. אולי חודשיים-שלושה, אולי יותר. לים הם לא יחזרו לפני מארס-אפריל, אז אין מה למהר. שניהם בני 25, גדלו בים, משייטים מגיל 9, בצוותא מגיל 16. הם היו אלופי העולם לנוער ב-2000, באותה שנה היו במקום השמיני לבוגרים ומאז לא נסוגו מהמקום החמישי בעולם. עד האולימפיאדה כמובן. כאן קרסו הניסיון והידע מול מציאות שטילטלה אותם, ולעת עתה ממש לא מאתגרת אותם.
אין כעס ביניהם, הם רק יודעים שכולם כועסים עליהם והם מעדיפים לרדת לבונקר. גידי שקול ומפוכח, אודי סוער. עם יהודה מעיין, שהוא גם הבוס במועדון שלהם בהפועל ת"א, יש להם מערכת יחסים של אהבה/שנאה. הוא מאוד אוהב אותם כשהם מנצחים, הם שונאים אותו כשהם מפסידים. אחרי כישלונות הם נזהרים מלפגוש בו, אפילו בשביל לבקש כסף כיס להוצאות מזדמנות. כאשר מנצחים, יהודה מחייך ואם מבקשים ממנו 20 יורו, הוא נותן 40. אבל הם לא ניצחו, אז הם מתביישים לבקש.
ואולי מה שחסר זה שקט
אודי גל הוא ביץ'-בוי במהותו. הוא אוהב את החיים שלו במתכונתם הנוכחית, אבל פוחד מהעתיד. אמו יועצת חינוכית, אביו מורה לימאות ודמות מוכרת בענף. הוא היה מעוניין להשתלב בהוראה, אבל לא עושים בזה מספיק כסף. תעודת הבגרות שלו בינונית, כי הוא היה בים תשע שעות ביום, מאחר וגם אליפות עולם לנוער לא משיגים בהתכתבות. עכשיו הוא רוצה ללמוד, חולם על פיסיותרפיה, אבל זה עלול לפגוע בקריירת השיט שלו, אולי אף לחסל אותה והוא מבולבל וחושש. את עניין הלימודים סגר עם השרה לימור לבנת והמנכ"ל רונית תירוש. הן הבטיחו לטפל והוא מרוצה.
אודי היה רוצה שיהודה מעיין ישלם לו ולגידי שכר הולם באגודתו, הפועל ת"א, אבל כל פעם שהוא מעלה את העניין, יהודה מביט בו ואומר בשביל מה אתה צריך כסף? מה חסר לך? יש לו הצעות לעבור אגודה, אבל בשביל שחרור צריך את יהודה שיאמר: אתה רוצה לעזוב את האגודה? אתה לא מתבייש? אין דבר כזה אצלנו. יש לו הצעות לאמן נוער ונשים בחו"ל. חיים נוחים עם שכר של 2,000-1,500 יורו בחודש בנוסף למימון מלא של ההוצאות. אבל באירופה קר וניו זילנד זה רחוק וגם קר. מה שבאמת הוא רוצה ולא מסוגל לומר במשפט אחד זה להתפרנס בכבוד כשייט. שמעביד, ולא משנה לו אם זו המדינה, יפריש בשבילו ביטוח לאומי, ידאג לו לפנסיה מסודרת והוא מתחייב להביא הישגים.
את הרומן עם המאמן אילן תשתש הצוות הזה כנראה סיים. לאחרונה נוצר קשר עם השייט האמריקאי קווין ברנהאם, שהשיג כאן את הזהב בגיל 48 ביחד עם חברו הצעיר לצוות פול פורסטר, בן 41. את קליגר/גל הקסימה הקלילות שבה התייחסו שני הסניורים לתחרות. לשניהם כבר יש מדליית כסף אולימפית בצוותים שונים, והם הצהירו שבאו לכאן להשיג זהב, כי שום צבע אחר לא מעניין אותם.
ברנהאם הסכים עקרונית לשמש כמאמנם של גידי ואודי, אבל לא על בסיס קבוע. הוא יגיע לתחרויות גדולות, ייעץ להם, יקבל את שכרו ויחזור לביתו בניו יורק. השאלה הגדולה היא מה אומר יהודה על הרעיון המבריק הזה.
כאשר אומרים לאודי גל שהלבטים שלו טבעיים לבחור בגילו, הוא מתקומם. הוא מתקשה להבין שפיסיותרפיסטים יש בארץ אלפים, מורים יש עשרות אלפים, אבל יש לנו רק צוות שייטים אחד שמדורג בחמישייה הפותחת בעולם. ואם הוא יכיר בכישרונו ובמתנה שקיבל מבוראו, ויבין שהאלטרנטיווה שלו להתפרנס כסטודנט היא להיות מלצר, אולי יהיה לו קל יותר.
הוא הבטיח לשקול. קם, וחזר בראש מורכן למלון. אם יתמזל מזלו, יהודה מעיין לא יישב בלובי. קשה לו עם מבטי התוכחה האלו על הבוקר, גם אם עכשיו שתיים בצהריים.