יומן אתונה: החומרים מהם עשוי אלוף אולימפי

פחד. תעברו אחד-אחד מול הספורטאים שלנו באתונה ותראו את הפחד הזה בעיניים. סמי הססנות, בואו נקרא לזה, כי אני לא מנסה לפגוע פה באף אחד. שנתיים אני מלווה אותם כמעט לכל מקום, מתחרות בחור אחד לטורניר בחור אחר, ממסיבות עיתונאים וגיבושונים בטבריה ואילת עד לדיווחים טלפוניים באמצע הלילה ממחנה האימון בגרוזיה. ממקום למקום, מזמן לזמן, והספק תמיד נמצא שם. כולם באו לכאן ופחדו לפזר הצהרות. כולם באו לכאן ונראו לחוצים. את קטיה פיסצקי ומאיה ערוסי עדיין לא ראיתי באתונה, ככה שאני לא יכול להגיד כולם, אבל מהן אף אחד לא מצפה למדליה.

רק אחד מכל הספורטאים שליוויתי בשנתיים האחרונות לא הראה פחד אפילו לשניה. קוראים לו גל פרידמן. הוא לא יפה כמו איתן אורבך ולא שופע קסם כמו אריק זאבי, אבל הוא באמת לא מפחד מאף אחד, גם לא מעצמו. לפני שנתיים, כשזכה באליפות העולם, כתבתי עליו שהוא התקווה הכי גדולה שלנו לזהב אולימפי ראשון. משהו בדרך בה הוא עשה את הדברים נתנה לי מייד את ההרגשה שמדובר בספורטאי שקורץ מחומרים אחרים. אחרי זה נפגשנו, דיברנו ושוב נפגשנו, ועם הזמן אפילו נוצרה בינינו סוג של חברות.

בשיחות מסנג'ר לתוך הלילה, גל פרדימן לימד אותי מה זה עולם השייט ומה זה אומר לכוון את כל החיים שלך לעבר מטרה אחת ברורה. בדרך ראיתי את העיתונים שוחטים אותו על "כשלונות" באליפות אירופה ואליפות עולם, כשהוא מראש סימן אותן רק כנקודות הכנה למטרות מאוד ספציפיות לקראת הדבר האמיתי. בפינות האולימפיות הנידחות במדורי הספורט הרימו כותרות על סכסוך שלו עם בת טיפוחיו לי קורזיץ והיא יושבת מולו, לצד אחיו, לארוחת ערב כל יום שישי. לבנאדם יש מודעות מולדת לכוחה של התקשורת, אבל מה שקורה שם רק גרם לו להיות עצבני, אז הוא לקח את האופניים והוציא את העצבים על הכביש. לים הוא תמיד חזר רגוע.

בכל אחת מהשיחות הארוכות שקיימנו בינינו, והיו הרבה כאלה, תמיד חזרנו לאותו נושא – הזהב. נדמה לי שמבחינת גל, הזהב הוא האקט אחריו הכל יסתדר. לא מבחינת כסף (למרות שגם זה חשוב), אלא בסיפוק יצר התחרותיות העצום הזה, במילוי הצורך להגיע אל המטרה. אז, בניגוד למה שהעסקנים מסביב מקווים, הוא גם יסגור בוודאי כמה חשבונות ישנים, כי גל הוא אדם שלא שוכח כל כך מהר, לא את המחוייבות למטרה שהציב לעצמו ולא את האנשים שניסו להפריע בדרך. התהליך הוא חשוב, אבל לא מעניין. מה שמעניין הוא רק הכיבוש. הכיבוש אחריו כולם יבינו מי ומה זה גל פרידמן. הכיבוש אחריו כולם יצטרכו לראות את מה שהוא ראה בעצמו מאז ומעולם – אלוף.

את הווינריות הזאת שבפנים, האמונה עצמית והיכולת להתחייב למשהו באופן מוחלט יש לו מאז ומעולם. אבל בשמונה השנים שעברו מאז שלקח מדלית ארד מפתיעה באטלנטה, הוא החכים, התבגר ובעיקר למד איך לחיות ברוגע יחסי עם העולם שמסביב. ולבנאדם שכל כך מחוייב לשלמות, לעשות את זה בסביבת הספורט הישראלי זה לא דבר פשוט. אחרי אטלנטה הוא הרגיש על גג העולם. הלך ופוצץ את הכסף על מכונית נוצצת וכשאחרי כמה חודשים היומיום חזר להיות מלחמה קיומית הוא לא כל כך ידע איך לאכול את זה. הפעם הוא יסתפק באופניים, האהבה האמיתית שלו. הפנטזיה שלו על היום שאחרי כוללת הרבה שעות של שקט על הדבר הזה, שצריך לשרוף עליו ים של אנרגיה כדי להגיע למהירות של סוסיתא מקרטעת. עד אז הוא יודע שכדי להרוויח משהו מכל העסק, הוא יצטרך לשחק את המשחק כמה חודשים וכמובן – לתת לדוד העורך דין שלו לנהל לו את ספר החשבונות.

אחרי שהפנטזיה תהפוך למציאות, הוא יחזור להתפקס על המטרה הבאה: בייג'ינג 2008 - אלא אם כן יוציאו את המיסטרל מהמשפחה האולימפית, כמו שרבים צופים, ואז הוא יצטרך לראות מה קורה.

עכשיו גל שלושה ימים לפני הדבר האמיתי, זה לו הוא חיכה מאז גיל שבע, כשעלה בפעם הראשונה על גלשן. את השיחות הארוכות שלנו במסנג'ר כנראה שנמשיך לקיים גם אחרי אתונה. מעניין איך הם ייראו כשהצל הזה, של להשיג את הזהב, כבר לא יהיה בסביבה.