מקצועות הריצה הם חד-גוניים. יש את המרחק ואת השעון. בקניה, ממלכת הריצות הארוכות, קוראים למקצועות האלו "הטריטוריה של האנשים האבסולוטים". אין כדור, מכשירים, או חברים לקבוצה. המרתון הוא המקצוע הארוך ביותר בחד-גוניות הזו, יותר מ-42 קילומטר של התמודדות עם מרחק ושעון. האבסולוטיות הזו משגעת, או כמו שאומר מייק קוסגי, מאמן האתלטיקה האגדי של נבחרת קניה, "רץ גדול למרחקים ארוכים צריך לדעת ליהנות מלסבול".
רוב הרצים והרצות הגדולים ב-40 השנים האחרונות באים ממדינות מזרח אפריקה, מאז שקניה ואתיופיה זכו לעצמאות. הסבל עבורם הוא אורח חיים. הם רצים לבית ספר בבוקר כי אין הסעה ורצים לבאר המים בערב כי אין צינורות מתחת לאדמה. פאולה רדקליף, כנראה הרצה למרחקים ארוכים הגדולה בהיסטוריה, נולדה באנגליה, שם המים זורמים וההסעה לבית הספר באה בזמן.
לפני שנה קבעה רדקליף בלונדון את הזמן הטוב בהיסטוריה לריצת מרתון עבור אישה - שעתיים, 15 דקות ו-25 שניות. ריי פלין, רץ מייל בעבר, הגדיר זאת "הישג בוב בימוני". מומחים לריצות מקניה, אתיופיה, ספרד וארצות הברית ירדו לחקר האישה הצנומה הזו בניסיון לגלות מאין המטאור הזה נחת. בהתחלה, כמובן, חשדו בסמים. רדקליף נפנפה את האפשרות הזו, כשמיד אחרי מרתון שיקגו התנדבה לעבור בדיקות דם. מגזין אתלטיקה אמריקאי הציק לגרביים שלה, אותן היא מותחת עד לברך. הוא טען שזה עוזר לסירקולציית הדם בשרירים. אז היא רצה עם הגרביים למטה. בשנה שעברה היא התנגשה ברוכב אופניים במתחם האימונים שלה באלבוקורקי, ניו מקסיקו, פרקה את הלסת ונפגעה בברכיים ובכתפיים. חודש לאחר מכן היא שברה את אותו שיא במרתון לונדון. זה כבר היה מוגזם. הפיזיוטרפיסט שלה, ג'רארד הארטמן, גילה כי רדקליף התאוששה מהתאונה בזמן כה קצר בזכות חומר שמני שמופק מהמעיים של העוף האוסטרלי אמיו. בקניה הרימו גבה. אמיו זה לא סמים, אבל זה מוזר. כמו כל מה שקשור בהישגים הפנטסטיים של רדקליף.
אולם השליטה של רדקליף (31) בטריטוריה של האנשים האבסולוטים נובעת משילוב נדיר של אופי וכישרון. כמו אתלטים עצומים אחרים - היילה גבריסילאסי, מריה מוטולה, קתי פרימן - היא לא מסתפקת בנעשה במסלול. חוזה שחתמה עם נייקי כמעט התפוצץ בגלל התעקשותה להכניס סעיף בו מתחייבת נייקי לתמוך ברצים צעירים ממדינות מתפתחות. היא מטיפה נגד שימוש בסמים, ובאליפות העולם ב-2001 נשאה דגל עליו נכתב "רמאי הסמים החוצה".
עבר בירושה
כישרונה הוא גם גנטי: קרובת משפחתה, שרלוט רדקליף, זכתה במדליית ארד באולימפיאדה ב-1920 במשחה השליחות 4X00. אביה, פטר, היה רץ מרתון ויחד אתו החלה לרוץ בשדות באזור בדפורד, אנגליה. כמו הרצים הגדולים ממזרח אפריקה, היא החלה מריצות שדה. היתרון בריצות שדה עבור אנשים עם אמצעים דלים זה הנגישות שלהן - אינך זקוק לאיצטדיון או למסלול פנוי כדי להתאמן. אז רדקליף רצה. "בשלב די מוקדם התאהבתי בריצה" היא אומרת. מאז גיל 20 היא רצה בערך 80 מייל בשבוע, בעיקר בשדות. ב-1992 היא זכתה באליפות העולם לנוער במרוצי שדה בבוסטון. לא מזמן, כשהיא כבר אגדת אתלטיקה, אמרה כי "הריצה ההיא תמיד תיזכר כמיוחדת עבורי". באותה ריצה, אומר מאמנה מאז אלכס סטנטון, "פאולה הבינה את גודל הכישרון שלה, ונותר רק לעבוד עליו".
אל האיצטדיון היא נכנסה דרך ריצת ה-5,000 מטר. באולימפיאדת אטלנטה 96' היא סיימה חמישית, כשהיא מתקשה לשמור על קצב נכון בריצה. היא היתה פותחת מהר, מובילה, ובהמשך מתעייפת. בשנות התשעים הטקטיקה הבעייתית הזו הביאה אותה לסיים מחוץ לטווח המדליות. דבוקות של רצות אפריקניות ומזרח אירופיות נהנו מכך שהיא חוסמת עבורן את הרוח, והיו עוקפות אותה בהקפה האחרונה. היא הבינה שהכישרון אינו מספיק. נישואיה לרץ ה-1,500 הבריטי גרי לוף ליטשו את הטקטיקה שלה. "לוף, עם הניסיון שלו, עבד אתה על הנושא של שמירת כוח והטקטיקות שיש על המסלול, בניגוד למרוצי שדה", אומר סטנטון. לוף גם זיהה את האנרגיה הבלתי נגמרת שלה, ועזר לה להחליט לעבור למרחק הכפול, 10,000 מטר. אולם באולימפיאדת סידני היא סיימה רביעית, כך גם באליפות העולם ב-2001 באדמונטון. התחילו לעלות ספקות באשר לאופי שלה.
כאן בא לעזרתה המקום בו גדלה והמקצוע בו החלה, ריצות השדה. האכזבות על המסלול היו יכולות לשבור אותה, אלמלא המשיכה לזכות בתארים בשדה ובכביש - היא זכתה באליפות העולם ב-2000 ו-2001 בחצי מרתון. "זה עזר לביטחונה העצמי", אומר מאמנה, "היא הבינה שזה לא שמישהו אינו מאפשר לה לנצח, אלא היא פשוט צריכה לקחת את הזמן שלה". ב-2002 הגיע הזמן שלה, ואת המרתון הראשון בחייה סיימה 9 שניות מהתוצאה הטובה בהיסטוריה. שנה מאוחר יותר עשתה את התוצאה הלא תיאמן של 2:15 שעות, שגברים מעטים בעולם מסוגלים לה. היא כל כך טובה, שלקראת האולימפיאדה כתב העיתונאי האירי ג'ים מקגי כי "פאולה רדקליף לא ראויה למדליית זהב בריצת המרתון. היא ראויה לכל השלוש".