סיפור ליום חול

כבר עברו 29 שנים מאז שיכנעתי את הרס"פ שלנו, שלמה יפרח, לחבור אלי ולטפס על גבעת החול המאובקת כדי להסיר את שני העמודים התומכים ואת הכרזה ששרה את שבחיו של אורי מלמיליאן. הכרזה הזאת היתה ירושה לא רצויה מהפלוגה הקודמת, שאיישה את שני הצריפים העלובים ואת אוהל המטבח, שהמפקדים שלנו התעקשו לקרוא לו מוצב. בחלק המערבי של ואדי פיראן לא צמח אפילו עץ אחד, והאור הבוהק והמסנוור לא האציל עלינו אפילו רגע קצרצר של נוחם ועידוד. בין הצלחות והחיילים בחדר האוכל המאולתר עפו זבובים ענקיים, ירוקים, עייפים ומיואשים למראה. לא טרחנו לגרש אותם. זו היתה מלחמה אבודה מראש, וממילא הזבובים היו פחות גרועים מהמוני העכברושים שטיילו בין המיטות שלנו באין מכלים. אמא שלי שלחה לי חבילה עם מעמול משובח ומוקפד למראה, שהספיק לכל המחלקה, אבל כשחזרנו מחדר האוכל בציפייה לוהטת לנגוס מהעוגה הכי מושלמת בעולם, גילינו שהעכברים כירסמו את הכל, עד הפירור האחרון.

הרגשנו כמו שבויי מלחמה, כיוון שקיבלנו צו 8 ונלכדנו במוצב לזמן בלתי מוגבל, אחרי שמאמציו של הנרי קיסינג'ר להשיג הסדר עם מצרים נכשלו. הזוהמה, המזון הגרוע, מי השתייה הדלוחים, השיעמום הטוטאלי והעדר תנאי קיום מינימליים בשל השהות הארוכה והבלתי מתוכננת בוואדי שחקו את המוראל עד תום והכרזה של מלמיליאן היתה הקש ששבר את גב הגמל. אני משוכנע שהיום הייתי מקבל אותה באדישות אדיבה ובהומור, אבל אז ראיתי בה התגרות גלויה. ומעל הכל, ציפה לנו דרבי בשבת במגרש החוץ בימק"א, וחרף יחסי הקר לאמונות טפלות כלשהן העדפתי לבלות את הימים שנותרו עד המשחק בלי התזכורת המכאיבה שההגמוניה שלנו בעיר חלפה עם הרוח, ולא תשוב עוד.

את יפרח הכרתי בערך שנתיים, והוא היה החייל היחיד במחלקה שהיה מכור לכדורגל כמעט כמוני. הוא היה אוהד הפועל באר~שבע, הקבוצה הכי טובה בארץ באותה תקופה, אבל תמיד ניסה לחלוב ממני סיפורים על הליגה האנגלית, על גמר הגביע בוומבלי, ועל גמר הגביע העולמי בשנת 1966 שבו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4, והוכתרה כאלופת העולם. במילואים הקודמים, באבו~רודס, הוא טיפס על הסולם הרעוע של מגדל השמירה, החזיק ספל קפה רותח במיומנות של לוליין בקרקס, וביקש בתמורה שאספר לו שוב כיצד הובילה שפילד ונסדיי 0:2 נגד אברטון בגמר הגביע האנגלי של 1966, אבל ספגה שלושה שערים ברבע השעה שנותרה, והפסידה 3:2. סיפרתי לו הכל: על הנסיעה לוומבלי ברכבת התחתית, על האוהדים שהתחילו לעודד עוד בתוך הקרונות הצרים של הטיוב ועל מאה אלף הצופים ששרו יחד מזמורים דתיים ושירי עם קלאסיים, ויצרו אווירה של אחווה ספורטיבית והרמוניה מוזיקלית שאינם ניתנים לחיקוי. יפרח לא יצא מהארץ מאז שהגיע עם הוריו ממרוקו בשנת 1962, ו"תקעו אותי במושב קטן בנגב". הוא היה מסור בכל לבו לשחקנים כמו נומה, אביטן, רפי אליהו ו"דבש", (אליהו עופר), אבל מאז אותו ערב על מגדל השמירה כיכבה וומבלי בכל חלומותיו.

בוואדי פיראן הוא בא לבקר אותי כשהייתי ב"שמירת שער", שם מגוחך בעליל, כיוון שהמוצב לא היה מוקף בגדר כלשהי והשער היה סתם מתקן סמלי ועלוב למראה שבא לסמל את הריבונות של המחלקה שלנו על הבסיס. יפרח היה מפקד תורן באותו ערב ותפס אותי יושב על החול ובולע את ספרה של וירג'יניה וולף, "אל המגדלור". לא חשבתי לרגע שיגיש נגדי תלונה. הוא פשוט רצה לשמוע שוב את הסיפור על השלושער של ג'ף הארסט מווסטהאם יונייטד נגד הגרמנים בגמר המונדיאל, וחקר אותי בפעם האלף על חוקיותו של שער המחלוקת המפורסם שהעלה את אנגליה ליתרון של 2:3. הייתי בוומבלי ולא העליתי על דעתי לפקפק בלגיטימיות המוחלטת של השער הזה. להיות אובייקטיבי לטובת הגרמנים, ועוד בשנת 1966? זו היתה כפירה בעיקר, לא פחות ולא יותר.

יפרח הקשיב, ועיניו נצצו. הסיפור ריגש אותו עד דמעות. הוא רצה את כל הפרטים: התזמורת של המשמר הוולשי, ההמנון הבריטי "אל, נצור את המלכה", ושני האנגלים שפגשתי בשירותים מיד עם תום טקס חלוקת הגביע לבובי מור שלנו, קפטן נבחרת אנגליה. שניהם היו הדורים, עם פרח אדום~יין בדש בגדם, ונשמעו כמו בני אצולה שבדרך כלל מעדיפים מרוצי סוסים וקריקט על כדורגל. אחד מהם אמר, וכל הברה בהיגוי הקלאסי שלו כאילו עמדה באוויר לעוד שנייה ארוכה: "זהו המשחק האחרון שאראה בחיי, כי רגע כזה עבור אנגליה לא ישוב עוד". היה לנו המון זמן. הסברתי את הרקע לדברים בפרטי פרטים, ויפרח אמר לי שהוא לא רוצה שהמילואים האלה ייגמרו. בבית ציפו לו חובות כבדים ונושים מבאר~שבע, חלקם בני משפחה, חלקם כרישים אלימים. שוחחנו קצת על כך שמאז גמר הגביע העולמי בוומבלי עברו תשע שנים, והלורד שדיבר בנימה פסימית כזו בשירותים צדק עד כה. מוזר לחשוב שבינתיים עברו עוד 29 שנים, ואנגליה לא זכתה עוד ליום שידמה במשהו לחג הגדול של יולי 1966.

מעשה הוונדליזם המביך שביצענו בכרזה של אורי (כבר הייתי בן 34. אין לי אפילו את התירוץ הדלוח של משובת נעורים) לא סיפק אותי. למחרת צייר יפרח למעני כרזה חדשה, שניסרה בחללו הכחול~צהוב של ואדי פיראן, ובישרה למתי המעט וטרוטי העיניים שישבו בו את המסר האינפנטילי הבא: "אחת~שתיים~שלוש, אלי בן~רימוז'". קריאת הקרב הזאת, מבית~היוצר שלי אבל בכתב ידו הפניני של יפרח, היתה לא רק ילדותית, אלא גם אנכרוניסטית. בן~רימוז' כבר היה בשלהי הקריירה שלו.

אבל גם החסד שנטה לי יפרח לא הספיק כדי לארגן לי פס שיביא אותי לדרבי בירושלים. המג"ד עצמו הופיע במוצב, הכביר מלים על המצב הבטחוני החמור, על סכנת מלחמה ועל הנאום שבו התריע קיסינג'ר הדומע מפני הגרוע מכל (רק שנתיים עברו מאז טראומת יום~הכיפורים). כך סוכלה המזימה שלי לתפוס טרמפ על מטוס מנהלים של חברת נתיבי נפט מאבו~רודס לשדה~דב בתל-אביב, כפי שעשיתי פעמיים בעבר הלא רחוק. מנהלי החברה קיבלו הוראה מפורשת מהצבא שלא לאפשר לחיילים לטוס עד הודעה חדשה. יפרח לא קיבל אישור לנסוע הביתה, וכך החמיץ עוד ניצחון של באר-שבע. בשבת קיבל הוראה להגיע למפקדה באבו~רודס, השאיר לי את הטרנזיסטור ונסע.

אבל לא הצלחתי