וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רמת המשחק היא לא תירוץ

ברוך שי

20.8.2004 / 13:40

שחקנים, מאמנים, בלי שידור טוב אין ספורט מקצועני ברמה. מה לעשות שבישראל גם הצד הזה של הכדורגל מתבוסס בחובבנות

בעידן שבו עיקר צריכת הספורט המודרני היא דרך הטלוויזיה ולא מהאיצטדיונים, מעטפת הענף והגשתו הוויזואלית לאוהד היא גורם הכרחי בהצלחתו. חשיבותו של מרק שפירו, נשיא ESPN שמשדרת את משחקי ה-NBA, ואחת הדמויות החזקות בעולם הספורט האמריקאי, היא לא פחותה מזו של דיוויד סטרן, הקומישינר של הליגה. לא פעם סטרן אמר כי "הצלחה של ליגה נובעת מאיכות המוצר הטלוויוזיוני שלה". בעימותים בין רצון הקבוצות לבעלות על זכויות השידור, סטרן ייטה לטובת הצד הפיננסי. סטרן יודע, שככל שההצגה בטלוויזיה תהיה קרובה לדבר האמיתי, המוצר יזרים סכומי כסף ששום איצטדיון מלא לא יכול להתקרב אליהם.

שידורי ספורט, על פי משנתו של הסוציולוג האמריקני ג'יב פאולס, "תורמים לשחרור הצופים ממתחים, משום שהם בעלי איכות של פנטזיה ומציגים פתרונות לגיטימיים לפורקן האגרסיביות". אבל כשהם משודרים באמצעים ומאתרים ירודים כמו אלה של הכדורגל הישראלי, הפורקן האגרסיבי היחיד שנוצר אצל האוהד הממוצע הוא על הזמן שהקריב לטובת הצפייה.

להביא את האוהד למשחק ולא את המשחק לאוהד

אבי תפישת הספורט כמכשיר שיווקי הוא רון ארלדג' האגדי, נשיא חטיבת הספורט של ABC בשנות השישים. האמרה שטבע - "יש להביא את האוהד למשחק ולא את המשחק לאוהד" - מהווה יסוד לכל עורך טלוויזיה אמריקני. באותם ימים, ABC הוסיפה פרשן נוסף כדי להבטיח עניין ובידור גם במקרים בהם איכות המשחק ירודה. גם בצ'רלטון, ששידרה את משחקי ליגת העל בעונה שעברה ובעונה הקרובה, רצו להבטיח דרמה ובידור. אבל עניין, מה לעשות, מוטי חביב, ברק רום וקובי מחט לא מסוגלים לעורר.

במקרים שבהם רמת המשחק ואיכות המתקנים נמוכות מאוד, ניתנת חשיבות לעטיפה. גורם בכיר בטלוויזיה הבהיר שהקושי כאן עצום "ברור שכאשר מגיעים למתקן של אמסטרדם, הוויזואל שתקבל בעיניים של הצופה הוא לא כמו של מתקן נחות משנות החמישים", ולכן חשיבות העטיפה עולה: שידורי פרי ופוסט גיים, חדשות, פרשנויות וניתוחים. עם זאת, מדובר בעלויות מכופלות מאשר שידור משחק כדורגל נטו.

"אחת הבעיות היא שהמחזיק בזכויות הוא לא גוף שידור, אלא סוכן. אינטרסים כלכליים מנחים אותו וזה בא על חשבון איכות הטלוויזיה והצילום", טוענים בתחום. בעשור הקודם החזיק אלי עזור, מבעלי צ'רלטון, במפעל התקשורת הרוסית, שהכיל שלושה יומונים ושבעה שבועונים שהופצו בחצי מיליון עותקים. כמעט כמו בכל מפעל, הדגש היה על איכות נמוכה ורווחים גבוהים. העונה הקודמת של "שבת של כדורגל" לא הפיגה את החשש שתהליך זהה יעבור על הכדורגל הישראלי.

שידור הספורט האופטימלי הוא פלטפורמה אחת שמכינה את המשחק לשבוע שלם (כולל אימונים וחדשות), כדי ש"הצופה ירגיש שהוא מעורב בחוויה תרבותית, לא נקודתית". מייקל נובק, במאי טלוויוזיוני, טען בספרו משנות השבעים "ההנאה מספורט", כי שידור יכול להפוך לסמלי על ידי שני דגשים עיקריים: קדושת המקום - הצגת הארוע כהתרחשות במקום קסום; ושימוש מוגבר במצלמות כדי שדבר לא ייעלם מהעין והדרמה תסופק גם במקומות שאינם נראים.

בעונה שעברה צולמו רוב המשחקים בשש מצלמות ועלות הפקת שבת של כדורגל היתה כ-50 אלף דולר לארבעה משחקים פלוס אולפן. לשם השוואה, עלות שידור משחקה של מכבי חיפה מול רוזנבורג בערוץ הספורט לפני שבועיים, נעה בין 15 ל-20 אלף דולר. בגרמניה, עלות המשחק המרכזי היא 60 אלף דולר (צלם מרוויח למשחק 2,000 דולר, בישראל רק 150 דולר). העונה, מבטיח הדר זהבי מנכ"ל החברה, "התקציב גבוה בהרבה".

שבת של כדורגל הצליחה לעמוד במינימום הטכני המתחייב לשידור משחק, והשנה היא אף מבטיחה כי המשחק המרכזי ישודר בשמונה מצלמות, סטנדרט שהעמיד יורם ארבל עוד לפני שבע שנים. הם מתכוונים לעשות זאת באמצעות ניידת השידור הראשונה הדיגיטלית המלאה של אולפני הרצליה, שרק סיבות בטחוניות מנעו את שליחתה לאולימפיאדת אתונה. 30 שנה אחרי הספר של נובק, בצ'רלטון מבטיחים שדבר לא ייעלם מן העין. שהם ייראו אחרת.

אבל הבעיה היא עם הגורם השני במשוואת נובק. כיצד, לעזאזל, אפשר להציג את המגרש בפ"ת כ"מקום קסום"? די היה לצפות ביציעים העירומים ממשחקה של בני סכנין באיצטדיון רמת גן לפני שבוע, כדי להבין את הקושי.

בצ'רלטון מבטיחים מהפכה. אז מבטיחים

בעונה שעברה עסקו ארבעה גופי תקשורת נפרדים בשידור הכדורגל הישראלי: צ'רלטון באמצעות אולפני הרצליה (ארבעה משחקים), טלעד (משחק מרכזי), ערוץ 10 (משחק חמישי בחשיבותו) והערוץ הראשון (סיכום המחזור, ליגה לאומית). היות שלא קיימות אמות מידה מינימליות לשידור כדורגל מקומי, לכל גוף שידור היתה תפישה אחרת לגבי הפקת המשדר "וזה יצר בלבול וחוסר נוחות. צריך שיהיה ראש מערכת אחת שרואה את כל הכדורגל מלמעלה, כדי שיווצר מוצר אחיד ומעניין", אומר גורם בתחום.

העונה אוחדו המשחקים תחת מערכת אחת, שבראשה עומד אמיר הוכפלד, אחראי הספורט בערוץ 10. לארבעת המשחקים שישודרו בשבת, המשחק המרכזי בראשון בערוץ 10, והמשחק הנוסף בשני בערוץ בתשלום, יהיו גרפיקה ותוכן זהים. עם זאת, הוכפלד מודה שהמטרה היא "לא להתיש את הצופה", ולכן בוצעו מספר שינויים תוכניים במטרה להגביר את קצב השידור.

אולפן הקשקשת של מחט/דידי הררי ושלמה שרף בוטל, המשחקים ישודרו בזה אחר זה ללא הפסקות. ראיונות, סיכומים, פרשנויות ופינת חדשות בהגשת "עיתונאי ספורט בעלי ניסיון" יידחקו לזמן המחצית. השדרנים יהיו מאיר איינשטיין, שרון ניסים, מוטי חביב וברק רום כגיבוי. הפרשנים רן בן שמעון, שרף ושני מאמנים לא פעילים. בצ'רלטון סבורים כי דמויות אלו יכולות לשלב ערך נוסף מעבר לנתונים המקצועיים - תרבותי, חדשותי ואפילו סטטיסטי.

עוד מבטיחים בהפקה כי הדגש עם שדרני הקווים - שעל פי גורם בתחום, חלקם היו "לא רהוטים, לא מבינים את הענף, חסרי ביטחון, מפוחדים ולא מסוגלים לספק כותרת" - יהיה "עיתונאי ומעורב, מכיר את התחום ושולט בחומר" (הוכפלד). נבנתה מערכת סטטיסטיקה משוכללת, שמסוגלת לספק נתונים מאירי עיניים בזמן אמת ולא פליטות ארכיון. צוות ההפקה הוגדל ברבע, ויעמוד על כ-160 אנשים מידי שבת.

למה כמות כזאת גדולה? כי השידור עדיין יימשך שבע שעות, אסטרונומי ומייגע גם במונחים אירופים. וזאת עדיין בעייתו העיקרית. "אנחנו פונים למכורים של כדורגל, אנשים שרוצים לראות תכל'ס את המשחק ולא בלבולי שכל", אומר הוכפלד. "הפיי זה סוג של אקסטרה, אני לא מאמין שיש צופה שיראה את כל ארבעת המשחקים. אולי בשידור ארבעת המשחקים במקביל נשיג יותר רייטינג, אבל אני מחפש מתחברים, לא רייטינג".

הוכפלד מחפש מתחברים, כי אופציית הקיום של שבת של כדורגל היא עסקית נטו. התפישה הזאת, שגם מחלחלת לראשי הקבוצות, יוצרת מציאות גרוטסקית בה חשוב מאוד לאיצ'ה מנחם לפדות את הצ'ק על זכויות השידור במועדו, אבל זה לא אומר שהוא ישקיע ביצירת אקלים תקשורתי נוח כדי שיקל על זרימת החומרים.

בליגת האלופות מחייבים לערוך מסיבת עיתונאים בסיום כל משחק, בה משתתפים שני המאמנים וכוכבי הקבוצות. מייקל ג'ורדן היה נוהג להחרים את מסיבות העיתונאים של משחק האולסטאר ולהיקנס ב-50 אלף דולר. כך גם כל שחקן אן.בי.אי אחר. אופ"א מחייבת מאמנים למסור את ההרכבים כ-45 דקות לפני תחילת המשחק, כדי שהטלוויזיה תוכל לארגן את הגרפיקה הדרושה. ההדדיות עם התקשורת היא לא רק משום חיבת המסך, אלא הבנת חשיבותה ותרומתה. "בארץ אתה מקבל את ההרכב 20 דקות לפני המשחק, וגם אז זה תלוי בקשר האישי עם המאמן", אומר גורם בתחום. "ראיונות אחרי משחק תלויים בתוצאה; אם גוטמן מפסיד בבית, אתה יודע שיהיה קשה להוציא תגובה. משחקים אף פעם לא נפתחים בזמן, ובטלוויזיה כל דקה היא קריטית".

ההבדלים לא מסתיימים כאן. משחק בשלב המוקדם של ליגת האלופות מצולם ב-14 מצלמות, בשלבים המאוחרים זה עולה ל-18 ואף 22. משחקי היורו בפורטוגל צולמו ב-24-26 מצלמות. הנהלת ליגת האלופות מוציאה מידי שנה חוברת סטנדרטים טכניים, שבה מחוייב לעמוד כל בעל זכויות שידור. בבוקר המשחק, עד השעה 9:00, אמורה המערכת להיות מוכנה. שדרנית קווים לא יכולה לראיין שחקן פצוע/מוחלף או לערוך לשופט בית דין שדה תוך כדי משחק יחד עם צביקה רוזן, משום שהיא יושבת ביציע. אולם סטנדטים כאלו לא יכולים להתבצע בליגת העל, גם כי המתקנים אינם בנויים לכך.

מלבד ניר פרצלינה, מנהל בלומפילד שהוביל את פרויקט השיפוץ בעלות 20 מיליון שקל, כל שאר המגרשים מומחים ביצירת משברים וקשיים. בטדי יחס המשטרה הוא נוקשה "לפעמים היא מתערבת בשיקולים מקצועיים, וקובעת איפה צריך לעמוד העוזר צלם", מבהיר גורם בענף. בפתח תקווה הכניסה למגרש תלויה במידת סבלנותו של שומר הסף. עורך טלוויזיה בכיר מספר כי פעם נאלץ להמתין בחוץ עד לתחילת השידור מאחר שלא זיהו אותו. שלא לדבר על הדשא העקום בבאר שבע, או המבנה הדהוי בפתח תקווה, ששום פודרה ומצלמה יוכלו לכסת"ח.

"הטלוויזיה והתקשורת זה מימד מאוד חשוב בספורט, שאמור לגרום לגירוי להגיע למגרש. לא כולם מבינים זאת", אומר פרצלינה. "לא הרבה ראשי רשויות רואים את המתקנים חשובים. הקהל הישראלי הפך לאנין טעם עם סטנדרטים, הוא לא יילך למגרש כדי לשבת על בטון לוהט, לעשות צרכים בשירותים מיושנים ולא למצוא שתייה. בתי הקולנוע עברו מהפיכה בעשור האחרון, כשכורסאות העור החליפו את מושבי העץ, משום שהבינו כי הקהל דורש סטנדרטים מסויימים. המהפיכה מגיעה גם לכדורגל. באיטיות, אומנם, אבל היא בדרך".

ערוץ אחד (יותר מדי)

בצ'רלטון, ייאמר לזכותם, מבינים את הטעויות שנעשו בעונה שעברה ומכינים תוכנית שידור איכותית יותר (עם זאת, רמת האולפן והגרפיקה ממחזור המשחקים הראשון באנגליה אינה מבשרת טובות). איכותית ככל שתהיה, תצוגת הכדורגל הישראלי תמשיך להתרסק מידי מוצ"ש כשחלון הראווה יהיה תוכנית סיכום המחזור של ערוץ אחד.

מוצר ראוי אמור לתת לצופה תמונה שלמה וכוללת של ארועי השבת יחד עם תגובות, ניתוחים מקצועיים, הילוכים חוזרים, עזרים טכניים ולא מעט ידיעות חדשותיות.

לא כך בערוץ אחד, שהתקצירים מוקלטים בווידאו מהטלוויזיה, הפרשן הוא דני נוימן, מגישת החדשות היא מירי אליקים ואין כל עזרים טכניים. "תוכנית איכותית אמורה לעלות כ-20 אלף דולר. התקציב של ראשון בשער נראה נמוך מאוד", אומר גורם בשוק הטלוויזיה.

"תוכנית הסיכום היא ביזיון, גיהנום, שפל כזה מעולם לא היה", מוסיף גורם אחר. "מוצר ספורט שמשודר ברמה לא טובה גורם נזק תדמיתי גדול, כי אדם שנחשף לענף עם רמת סיקור נמוכה לא ירצה לחזור אליו. כשמפיקים תוכנית בצורה מזלזלת וארכאית, שלא פעם נפתחת בפרשנות על משחקי מכבי ת"א בכדורסל מיום חמישי, זה חוזר לכולם כבומרנג". עכשיו לך תסביר את הנזקים לג'ו בראל ואורי לוי.

sheen-shitof

עוד בוואלה

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

יותר, פחות

תשעה כלי תקשורת (שלושה עיתונים, אתרי אינטרנט וערוצי טלוויזיה) עוסקים בסיקור אירועי ספורט באופן שוטף. בסוף השבוע מצטרפים אליהם עוד שלושה מקומונים. להתרחשויות הגדולות גם נרתמים שני ערוצי הטלוויזיה הארציים (ערוץ 10 ו-2) ותחנות הרדיו. כדורגל הוא הענף המסוקר ביותר, ולכן אם שלומי ארבייטמן מבקיע צמד בשבת הוא יקבל כ-15 טלפונים ביום ראשון מכלי תקשורת ואתם תשמעו אותו בכל מקום מלבד ערוץ המדע. אחרי שלוש שנים בקבוצה בוגרת, ארבייטמן יספור כבר למעלה ממאה כתבות, מבלי שסיפק אמירה משמעותית אחת. הוא ירגיש שבע.

שוק תקשורת חופשי אמור לייצר סופרמרקט של חומרים. אלא שבאופן פרדוקסלי, ככל שגדל מספר כלי התקשורת כך יורדת רמת הסיקור והמבחר, וגוברת ההתעסקות בתפל. נדמה כי "אותם אנשים אומרים את אותם דברים באותם מקומות", כפי ששרים הדג נחש. חלק מגורמי התקשורת החדשים שורדים על ידי השטחה וחנופה, בלי ביקורת או ניסיון לאתגר רעיונית, פנייה לקהל צעיר ונמוך, וניסוחים קלישאתיים. "אליפות היא לא מלה גסה" חזרה לאופנה, וזה לא בגלל רמת הכדורגל.

מגרשי ישראל. מצעד הזוועה

פתח תקווה. הגרוע במגרשי ישראל. חלק ממושבי הפלסטיק שבורים ומלוכלכים. הקופות הקטנות ממוקמות בשביל עפר לא מסודר. אין מזנון, אלא יוזמה פרטית של אנשים למכירת משקאות ואוכל. הדשא מלא בבורות חול. אין חנייה מסודרת. אין לוח תוצאות ושעון.

באר שבע. אין חנייה מסודרת ואפשר לחנות רק ברחובות הסמוכים לאיצטדיון וסרמיל. היציעים מרוחקים מהמגרש. בכל יציע יש רק תא שרותים כימיים אחד, בלי הפרדה בין נשים וגברים. הדשא היבש והמצהיב תמיד מצטלם עקום.

אשדוד. התור לקופות באיצטדיון ה-י"א אינו מסודר, אלא לחוץ ורעשני כשהמוכר מעביר את הכרטיסים דרך חריץ קטן. אין חנייה מסודרת, אלא מגרשי חול בסמוך למגרש. בכל יציע שני שרותים כימיים, בלי הפרדה בין נשים וגברים. אין לוח תוצאות ושעון.

קרית אליעזר. מושבי פלסטיק מיושנים, זמן כניסה ארוך למגרש, שרותים משותפים ורוב הזמן מזוהמים. לוח התוצאות אינו פעיל, חנייה משותפת וקטנה יוצרת חיכוך בין אוהדי קבוצות יריבות.

טדי. התורים למזנון ולקופות מתנהלים בדחיפות וצעקות ונמשכים דקות ארוכות. יחס המשטרה קשה עורף, על גבול הברוטאליות.

בלומפילד. הנוח במגרשי ישראל. הבעיה היחידה היא התור הלא מאורגן במזנונים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully