בערוץ הראשון קצרו אמש את הפרי הגדול השני מהאוליפיאדה (אחרי רייטינג מצויין לטקס הפתיחה), עם הקרב על הארד של אריק זאבי. הקרב המדובר זכה לרייטינג טוב מאוד יחסית לשעה בו הוא שודר ורשם רייטינג ממוצע של 15.5% בין השעות 17:30 ל-17:45. בקרב צפו 229,000 משקי בית יהודים בממוצע.
תודה, אריק! (אהוד אשרי, הארץ)
האיפון של אריק זאבי היה רגע חשוב בחיי ערוץ 1 וצופיו, אבל המחיש את הבעיה של הערוץ בשידורים מאתונה: כל שידור כשלעצמו מועבר כיאות, בעיקר בזכות הפרשנים, אבל כל השידורים יחד, כמכלול, מייצרים כעס ותסכול. איכשהו השלם נראה הרבה פחות טוב מחלקיו.
הפער הזה נובע משלוש סיבות: ראשית, הקטיעות התכופות של השידורים לטובת התוכניות הקבועות. אתמול, למשל, נקטעה דרמת ההפסד של זאבי ליריבו הקוריאני בטרם עת, כי היו מוכרחים לעבור ל"סברס", תוכנית ילדים חיונית. המצב מחמיר בשעות הערב, כאשר "מבט" קוטע את משחי הגמר. מה שווה כל ההתרגשות של משה גרטל כשהיא מגיעה חצי שעה אחרי שראית את השיא ביורוספורט? הלקח הוא שערוץ ברודקאסט עם מחויבויות מגוונות לא יכול להיות ביתה הטבעי של אולימפיאדה. גם NBC רכש את הזכויות, אבל העביר את הסיקור הישיר לערוץ נישה ומסתפק במהדורת סיכום. בראל היה צריך לעשות אותו תרגיל עם ערוץ 33, שמספק פיתרון חלקי ורק בשעות הערב. אפשר לוותר לשבועיים-שלושה על תוכנית הדת המהוללת "אדם ואמונה".
שנית, האריזה מזעזעת. מדובר באחד הליקוים הכרוניים של ערוץ 1, שלא למד עד היום לארוז את עצמו בצורה מתוחכמת ומלוטשת. כל מה שעוטף את התחרויות נראה מיושן וחובבני: החל בשקופיות החסות, דרך הגרפיקה הממוחשבת, הפרומואים, כתבות הצבע הדלות, ועד האולפן הפתטי.
שלישית, צוות המגישים באולפן, מירי אליקים (ולחילופין גילי שם טוב) ודני דויטש, הם מתחת לכל ביקורת. אתה לא יכול לתת תפקיד כל כך מרכזי לשדרים חסרי סמכות, הכשרה וכישורים, רק משום שהם הפראיירים שיכולת להשאיר בארץ. מספיק להשוות אותם לצמדים המתחרים - עפר שלח ומאיר איינשטיין בערוץ 10, מירי נבו ואלי אילדיס בערוץ הספורט - כדי להבין את גודל הטעות. אם נשאר צופה אחד שנתקע בלילה על ערוץ 1 מכוח ההרגל, מומלץ לו לעבור לשלח ואיינשטיין. בעצם זה מומלץ גם לבראל ולהקתו. הם יכולים ללמוד הרבה על עבודת אולפן.
מזלו הגדול של הערוץ שהצליח בבחירת הפרשנים: יואב ברוק (שחיה), ז'קי וישניה (התעמלות) ויעל ארד (ג'ודו). הידע וההתמצאות שלהם מאלפים ומחפים על השטויות של השדרים (גולש ממורמר ב-Ynet: "אני מתפלא שלא שלחו את אורי דן"). רוב הטעויות שייכות לשדר ההתעמלות דני לבנשטיין, שמרבה ללהג, להמר ולשגות. לפעמים נדמה לו בטעות שהוא הגיבור האמיתי של התחרות על תקן מומחה-על לשיפוט. בגמר הקרב-רב לגברים הוא הכתיר בפזיזות את הקוריאני טאה יונג יאנג לאלוף העולם, עד שבא האמריקאי פול האם וגנב את הזהב מתחת לאפו. וישניה נאלץ לעבוד כפליים כדי להביא דברים על תיקונם.
השדר משה גרטל ממשיך למלא תפקיד מרכזי בתחום הפולקלור. באחד המשחים קבע שלשחות נגד הרוח זה כמו "לחסום שור בדישו", תרומה חשובה למורל הצופים. במשחה ל-100 מ' חופשי הימר בבטחון גרטלי על שומאן מדרום אפריקה; מאותו רגע היה ברור שואן דן הוגנבנד ההולנדי ינצח (כמו שהבטיח הפרשן ברוק).
רק בצוות הג'ודו, אורי לוי ויעל ארד, העניינים הרמוניים, בעיקר משום שלוי מתרכז באווירה ומניח לארד לעסוק בחלק המקצועי (כשזה מגיע לג'ודו, היא במיטבה). אתמול ליוו השניים במסירות את מסע הגבורה של אריק זאבי אל המדליה הנכספת שהביאה לקיצה את תוגת העם בארצו. לוי זעק בשם האומה: "בראבו אריק! תודה אריק!"