יומן אתונה: מלך ישראל

פתאום מצאתי את עצמי לבד עם אריק זאבי. העיתונאים הישראלים היו בכזאת אקסטזה למצוא אותו, שחלפו ליד הבחור עם עלי הזית על הראש בלי לשים לב. זאבי בכה. פשוט ישב ובכה ולא קלט מה הולך סביבו. "הם שרו לכבודי את התקווה", הוא מילמל לעברי. "שמעת, שמעת?". התחבקנו.

שתי דקות אחרי זה כבר הגיעו כולם. תקשורת, חברים למשלחת וכל מיני רונית תירושיות. אריק נראה מאושר, אבל ברגעים הראשוניים האלה, כשהכל עדיין מעורבב חזק בראש, בלבן של העין אפשר להיה לראות גם את האכזבה. נימה דקה אבל עמוקה של אכזבה. ההתלהבות מסביב ותחושת ההקלה מ-6 מיליון טון של לחץ שהיו עליו הרימו אותו לאיזה היי, ובכל זאת לא קשה היה לראות שחלק מהראש והלב עסוק עדיין בטעות ההיא, לא מחוייבת המציאות כמו שאומרים בכדורגל, בגללה גם הכשרון הכי גדול שצמח לנו בענף הג'ודו לא הצליח להגיע אל ארץ הזהב המובטחת.

ליד אריק עבר ההולנדי, שרגע לפני זה הפסיד לו בקרב. הוא בכה כמו שלא ראיתי כאן אף ספורטאי בוכה. אבא שלו, שהוא גם מאמנו, דפק על הקיר בעצבים ואז דיבר בחביבות אירופאית קרירה על כך "שהילד היה עייף מדי ושההגרלה לא הייתה לעניין". חוץ מזה הוא הודה שאריק היה טוב יותר.

כל כך הרבה פעמים היינו בסרט הזה של כמעט, שקשה לא לרחם על ההולנדי, אבל התחושה באולם הג'ודו היתה של התרגשות אמיתית. התקווה ששר הקהל תפסה הרבה יותר נפח מההמנון הבלארוסי של הזוכה בזהב. את הישראלים שבאו לראות את אריק לוקח מדליה, לא עניין הצבע של המתכת. ביציע היו יותר צרפתים, יפנים והולנדים משראלים, אבל האווירה הרגישה כמו בימי חמישי בהיכל נוקיהו.

אלכס גלעדי, איש שקול בדרך כלל, דפק לזאבי המופתע בוסה מצלצלת. בפנים, זאבי עדיין לא התאושש לגמרי מהאכזבה של ההפסד לקוריאני, אבל לאף אחד מסביב, ולפי מה שאני שומע וקולט מהתגובות שלכם פה, גם בארץ, לא היה אכפת. בספרים יירשם שאריק סיים במקום השלישי (המשותף) באולימפיאדת אתונה, אבל בישראל אריק הוא אלוף האלופים.

כי זה אריק. כי הוא הכי ישראל שיש, או יותר נכון, הכי דומה למה שהיינו רוצים שיהיה הכי ישראלי שיש. הוא בחור מקסים, כזה שאת הלב החם שלו אפשר להרגיש גם דרך הטלוויזיה, חתיך, דופק מכות לגרמנים ושאר אנטישמים כמו שאנחנו אוהבים ואפילו לומד לתואר במנהל עסקים. האנגלית קצת מצ'וקמקת, ישראלית כזאת, כמו אצל רובנו, אבל החיוך ממיס לבבות. גל פרידמן או גוצ'ה ציציאשווילי עדיין יכולים להביא זהב, אבל ספק אם יקבלו כל כך הרבה אהבה. כי, כמו ששרו פה המאות בניצוחה של השרה לבנת, "אריק מלך ישראל, חי חי וקיים". תנסו להכניס גוצ'ה או גל במקום אריק ותראו שזה פשוט לא מסתדר.