שיטה מנצחת, שיטה מפסידה

מי שראה אתמול את תחרות הגמר הקבוצתי בהתעמלות מכשירים, בטח נשאר דבוק למסך כמוני.

השיטה החדשה של הניקוד הקבוצתי הופכת את הגמרים הקבוצתיים למותחנים מורטי עצבים. מה שהופך את העניין לדרמטי היא העובדה שאי אפשר להשמיט ניקוד של תרגיל לא מוצלח. בכל נבחרת יש 6 מתעמלים, כאשר על כל מכשיר עולים להתחרות 3 מתעמלים וכל שלושת הציונים נחשבים לניקוד הסופי, כך שכל טעות משפיעה על הדירוגים.

התחזיות לקראת התחרות דיברו על תחרות בעיקר בין ארה"ב לסין, כשיפן סומנה כמועמדת להתברג בשלישיה הראשונה, בעוד רומניה ורוסיה סומנו כמפתיעות אפשריות. אחרי המוקדמות היה ברור שהיפנים באו לאתונה בשביל לקחת זהב ושהרומנים גם הם לא פראיירים, כך שלפני הגמר באמת היה קשה לצפות מה יקרה.

תחרות הגמר התחילה והסינים נראו קצת בשוק. הסינים הם מתעמלים מעולים, העבודה הטכנית שלהם פשוט מדהימה, רמה בפני עצמה, אבל הראש שלהם לא היה ממוקד. נראה כאילו הם עברו את השיא. האימונים שלהם סופר קשים והמאמן שלהם ידוע כקשוח במיוחד. כל טעות, גם הכי קטנה, גורמת להפסקת התרגיל והתחלתו מחדש עד לביצוע המושלם. בצד הטכני, התוצאות כאמור מרשימות, אבל מבחינה מנטאלית, בלחץ של תחרות גדולה, במידה ונעשתה טעות במהלך התרגיל, המתעמל הסיני פשוט לא יודע איך לחזור ממנה. וכך, אחרי תרגילי קרקע חלשים יחסית, הסינים צנחו למקום החמישי ולא הצליחו לחזור לתמונת המדליות.

הרומנים, לעומת זאת, פתחו מצוין, ואחרי חמישה מכשירים הובילו את התחרות בהפרש גדול יחסית (0.4 נק'), מה שהותיר להם מקום קטן לטעות יחידה. לרומניה יש נבחרת מאוד חזקה, אבל מבחינת טכנית הם פחות מדוייקים. לצערם, שני המכשירים שנותרו להם, מקבילים ומתח, דורשים בדיוק את מה שחסר להם, והטעויות התחילו. תרגיל חלש של דרגולסקו ועוד תרגיל בינוני של פוטרה דן, והרומנים החליקו אל מאחורי האמריקאים, עדיין בהפרש זעום של עשירית אחת. על המתח הלחץ גבר, רומני אחד גימגם, השני נפל, ולמזלם היה להם את אורזיקה, שהציל את המצב עם תרגיל מעולה והשאיר אותם בטווח המדליה.

המתח עלה לשיאים חדשים ואת שארית התחרות העברתי בעמידה מול הטלוויזיה. האמריקאים עלו ראשונים. הם אוהבים את המצבים האלה, את הלחץ, את ההזדמנות לעמוד במקום שאחרים נכשלו. אבל נדמה היה שהאמריקאים לא מאמינים ביכולת שלהם לנצח את היפנים על המתח והם הלכו על תרגילים בטוחים ויציבים, שנתנו להם בדיוק את הניקוד שהיו צריכים כדי לשמור על הפער מהרומנים, אבל לא סיכן באמת את הנבחרת היפנית. גם האמריקאים, כמו הרומנים, מאד חזקים פיזית, אבל ברמת הליטוש הטכני, שעושה את ההבדל בהתעמלות מכשירים, הם רחוקים מהאסיאתים וממה שעשו הנבחרות הרוסיות הגדולות.

היפנים יכלו ללכת על בטוח כדי לקחת את הזהב, אבל לא הסתפקו בזה. אחד-אחד הם עלו ונתנו תצוגת תכלית של התעמלות במיטבה, כאשר האחרון, טומיטה הירויוקי, לא חסך באף אלמנט וסחף איתו את הקהל עד ל"סטיק" בירידה, נחיתה שהדביקה אותו למזרן ללא אף תזוזה. צמרמורת.

תודה גדולה אני חייבת לאחראים על לוח המשדרים של ערוץ 1, שבאמצע הדרמה, עם תחילת הסיבוב החמישי, קפץ לתיאור החגיגות היווניות של הזכייה במדליית זהב בקפיצות למים. האקט המפתיע הזה הזכיר לי את אלטרנטיבת יורוספורט, שבדיוק עבר לאולם המכשירים בעוד הערוץ הראשון תקוע עם בריכה ריקה וקהל יווני שמח. בלי דני לווינשטיין, ועם שדרים שחיים את התחרות באמת, התענוג היה גדול מתמיד.

אחרי 7 אולימפיאדות בתור שדרן ההתעמלות הקבוע של הערוץ הראשון בטלוויזיה, דני לוינשטיין נשמע משועמם ויבש. כמה חבל שבין אולימפיאדה לאולימפיאדה לא טורח השדרן להיכנס פעמים לאולם ההתעמלות ולהתעניין בנעשה בו. אחרי כל כך הרבה שנות שידור, ניכר שלוינשטיין עדיין לא יודע כמעט דבר על הענף, השידור שלו מתרכז בהיפוך לפנים והיפוך לאחור בלבד וכמובן - ביכולת הנחיתה של המתעמלים. נחיתה מדוייקת עושה את התרגיל טוב בעיניו ותזוזה הופכת את התרגיל לחלש. אין לו מושג אמיתי ברמת הביצועים או ביכולת המקצועית של המתעמלים וכל מה שהוא עושה זה להקריא נתונים בהיסטוריה של הספורטאים. לי נדמה כל פעם מחדש כאילו מישהו הכריח אותו לשבת, ואת התסכול הוא מוציא בזריקת הערות שליליות לכל עבר, כמו במקרה של הנבחרת הרוסית, שאמנם היתה רחוקה ממדליה, אבל עדיין עשתה כמה דברים טובים כדי להגיע לגמר אולימפי. איפה האהבה לענף, ההתלהבות, ההתרגשות מעצם המעמד? לצדו של לוינשטיין מפרשן, כרגיל, ג'קי וישניה. וישניה הוא סיפור אחר לגמרי, הוא התעמל בעבר בנבחרת ישראל, היה מאמן לאומי וכיום הוא שופט בינלאומי בכיר. הידע של וישניה על הענף, גם מבחינה טכנית וגם מהבחינה האישית, הוא יוצא דופן, רק כמה חבל שהוא משתף את הצופים בידע הזה כל כך מעט, ונותן לשדר שלידו למלא את זמן המסך בדברי הלהג שלו.

היום ייערך הגמר הקבוצתי של הנשים. השיטה היא אותה שיטה והמתח אותו מתח. בואו נקווה שהסיניות יחזיקו מעמד בלחץ הגדול, שהרומניות ישמרו על הכבוד ושהאמריקאיות ישחזרו את ההצלחה מאטלנטה. אין לי פייבוריטים, אני בעד הטובים ביותר.