טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה 2004, ששודר ביום שישי, 13 באוגוסט בין השעות 20:42 ל- 24:05 הגיע לרייטינג ממוצע של 22.9% ולרייטינג שיא של 29.5% (בשעה 21:20).
בטקס הפתיחה צפו 337,000 משקי בית יהודים ו- 592,000 פרטים(4+) מכלל האוכלוסייה. התוכנית דורגה בראש טבלת הרייטינג של סוף השבוע (שישי-שבת).
התוכנית "אתונה 2004", ששודרה ביום שבת ה-14 באוגוסט בין השעות 21:59 ל- 22:53, הגיעה לרייטינג ממוצע של 14.9% ורייטינג שיא של 18.9% (בשעה 22:43).
בתוכנית צפו 220,000 משקי בית יהודים ו- 349,000 פרטים(4+) מכלל האוכלוסייה .
פטפטת אולימפית (אהוד אשרי, 'הארץ')
בואו נודה - אין דבר יותר משעמם מטקס פתיחה של אולימפיאדה. מצד אחד, זה מסוג השידורים שכל בן תרבות צריך לראות. בכל זאת, אירוע עולמי ספקטקולרי, קורה רק אחת לארבע שנים, 202 מדינות (כולל ישראל ופלשתין), כל העולם צופה, בקיצור, "התרגשות אדירה" כמו שמכריזה יעל ארד בכל הזדמנות. אפילו ערוץ 2 מבין את חומרת המצב ומשדר במקביל לקט של "ערב אדיר" אחרי חמש תוכניות בלבד.
מצד שני, למי יש כוח לשלוש וחצי שעות מפרכות שרובן מוקדשות למצעד בלתי נגמר של משלחות ורק מיעוטן למופע אמנותי. עם כל הכבוד לספקטקל, אפילו משחק בדמינטון יותר דרמטי ממנו. המתח היחיד ששידור כזה יכול לספק נובע ממדד מחיאות הכפיים - כמה תקבל עיראק החופשית (הכי הרבה), כמה ישראל (כלום) וכמה פלשתין (המון). לא פלא שהשדר אורי לוי מונה מדי פעם בייאוש כמה משלחות נשארו לו עד הסיום המיוחל.
איך בכל זאת מצמצמים את הפער בין החשיבות הקוסמית של האירוע לאופיו הטרחני? הדרך היחידה היא לשבץ צוות שדרים מתוחכם, שוחר תרבות (ולא רק ספורט) קצת פרובוקטיווי ובעיקר מבדר, שיכניס קצת חריף לתפריט. יש בסביבה מספיק דגי אולפן חדי לשון שיכלו להעביר שידור כזה בחן, בקלילות, בהומור, להגיד משהו תרבותי על המיתולוגיה היוונית, לזרוק הערות מרושעות (אבל הכרחיות) על מדי היצוג של משלחת ישראל ולהסביר למה בחרו בביורק במקום באחינועם ניני.
אבל ערוץ 1 הולך בדרך שלו. אורי לוי במרכז, יעל ארד מימין, יואב ברוק משמאל. כבר מהליהוק אתה מבין ששמח לא יהיה פה. האוריינטציה שלהם אינפורמטיווית, הטון ממלכתי. הם חלק מהמופע, בעלי מניות בהצלחתו. אין להם שום חוש ביקורת, מינימום של אירוניה, בטח לא אמירה תרבותית (כמו לשדרי היורוספורט למשל). לוי עושה ככל יכולתו. הוא מגיע עם תיקים עמוסי מידע אנציקלופדי על כל מדינה (מיקום גיאוגרפי, גודל האוכלוסייה, היסטוריה), אבל התוצאה מזכירה תדריך בקורס צוערים. לא מומלץ לו לקרא את התגובות האלימות של הגולשים (שמתלבטים אם לעבור ליורוספורט או לירדן). מוזר איך איש טלוויזיה כה מנוסה, שמיטב כישרונו הוא מאחורי הקלעים, מוצא את עצמו שוב ושוב בקדמת הבמה.
יעל ארד הצליחה להפוך מאלופת ישראל בג'ודו לאלופת העולם בקלישאות. קשה להחליט אם נשלחה לאתונה מטעם משרד החינוך או מטעם פזורת יהודי קראקוב. מין דודה נודניקית, מלכת התקינות הפוליטית, שיכולה להרדים משעמום כל חולה אינסומניה אלמלא היתה מטריפה את דעתו בביטויים כמו "האירוע הגדול בתבל", "אנחנו כאן", "יחידי סגולה", ו"הגשמת חלום". כמו כל הדודות, היא בטוחה שהיא מבינה בכל דבר ("לי כבר קרה הכל"). כשהאצטדיון מוחא כפיים בטירוף למשלחת עיראק היא יודעת שהתשואות לא מיועדות לעיראקים, אלא ל"ניצחון המערב". ומה תאמר יעל למראה המשלחת המאוחדת של קוריאה? נכון. "זה מוכיח שאפשר לגשר על פערים באמצעות ספורט". ממש.
באין ציפור שיר, גם יואב ברוק ייחשב לזמיר. מתברר שהשחיין לשעבר אכל מאותו מסטינג עם כל ספורטאי שני שעובר מולו, וכך קורה שדווקא הוא מספק למשדר המרתוני קצת צבע וסיפורים אישיים. ברוק היה יכול להפוך לכוכב הבלתי צפוי של הערב, אלמלא מנחם פרי (הקריין), שהשתלט בוולגריות על השידור עם שקופיות החסות ולקח את התואר בהליכה.
אהוד אשרי