אמרה סטודמאייר יצא הכי גבר. אמרתי לו שאני מת עליו ושגם בישראל עכברי הכדורסל בקהילה של גיל קדרון מחזיקים ממנו תותח אמיתי. הוא חשף שיניים עם פלטה וענה: "ישראל? שמעו עליי בישראל. וואו, איזה יופי". הילדון בן ה-21 ממש התפעל לשמוע שאוהבים אותו במקום כמו ישראל גם אם נדמה לי שלא שמע על המקום הזה מעולם. החלטתי לשחק אותה כתב של גיא פינס ונכנסתי חזק בקטע הפרובנציאלי: "תגיד אנחנו רק שעתיים מכאן, אולי תבוא לבקר".
הוא מחייך ועונה: "תשמע אני רק בן 21, יש עוד מצב שזה יקרה".
תאמינו לי ובלי להשתחצן, השאלות המפגרות שלי היו השאלות הכי מעניינות שנבחרת החלומות המצ'וקמקמת זכתה לשמוע אחר הצהריים באולם העיתונות המרכזי באתונה. 800 עיתונאים הקיפו את השולחנות בהם ישבו השחקנים וצוות המאמנים וכולם שאלו את אותה שאלה על הביטחון ("לא מפחדים להיות כאן") מה עושה לך האולימפיאדה ("זו תחרות הספורט הכי מפורסמת בעולם")
ומי היריבות החזקות שלכם ("יש הרבה"). בואנה מה יהיה כל הזמן אותן שאלות.
אין שום דבר מעניין ואינפורמטיבי בשיחות הללו אלא אם כן אתה מכניס קצת פילפל בהן. ובשביל זה בדיוק נמצא הפרח הישראלי. בשביל לבוא לסטפון מארבורי שעל רגליו צלקות ושאר קעקועים ולשאול אותו מה יעשה אם נניח יזרקו עליו בקבוקים כאן ויקללו אותו. העיתונאים האמריקאים מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח. מארבורי מפנה את המבט הגנגסטרי שלו, כזה שיש לך אם נולדת בקוני איילנד: "אני אתעלה מעליהם. שיחקנו נגד בוסניה נדמה לי ושרקו לנו בוז. ניצחנו אותם וסתמנו להם את הפה. נעשה פה את אותו הדבר".
שון מריון יושב לבדו. אף אחד לא ניגש לדבר איתו. הוא בן 26 ונחשב לאחד הזקנים בנבחרת. בעוד שאצל אייברסון, בראון, דאנקן ולברון העיתונאים לא מפסיקים לקרקר אצל החברים האלה יש בעיקר התעניינות מהעיתונות הדנית. "תגיד, יש מצב שתגיע לחופשה בישראל, זה רק שעתיים מכאן".
שון מריון מחוויר. "תשמע אני כבר 35 ימים מחוץ לבית. אני יחזור הביתה. אנוח קצת, אתה יודע צ'ילין, ואחרי זה אולי חופשה של שבוע עם שמש קצת". הרגליים שלו מאכלסות קעקוע חדש והוא שואל אותי אם זה מוצא חן בעייני, אני אומר לו שזה סבבה.
אני מרגיש לא נעים שאני עוזב אותו, אבל אוקפור מתפנה לרגע מהשאלות שעוסקות בתקופת המכללות. "האם אתה מתכוון לעודד את נבחרת ניגריה בכדורגל" אני שואל את השחקן החדש של השארלוט בובקאטס. "ואוו, בן אדם איך ידעת. גם זה, גם אתלטיקה". אני מסמיק מאושר ומשאיר אותו עם העיתונאים האמריקאים שמפציצים אותו בשאלות על כדורגל ואתלטיקה. אני את שלי עשיתי (למרות שניגריה כלל לא משחקת בטורניר הכדורגל האולימפי הנוכחי).
אלן אייברסון היה קצת פחות קומוניקטיבי. הוא הלך שניה להביא את הבנדנה שלו ואז ריצ'ארד ג'פרסון גילגל את הכיסא שלו מעמדת העיתונאים. היה ממש מצחיק.
האמת אייברסון מדבר כמו פרופסור. בשקט, במילים גבוהות. לא משחק משבת לשבת או שהוא פשוט עוד בג'ט-לג. לא יודע, עליי הוא עשה רושם של חכם.
הצ'חצ'ח הישראלי סיים את דרכו אצל קרלוס בוזר: "האם אתה הולך להסתובב קצת באתונה או שאתה מפחד מהמעריצים" אני מסיים בשאלה מפגרת.
"מעריצים? לא האמנתי שזיהו אותי בגרמניה, אתה חושב שיזהו אותי גם פה?"
את מסיבת העיתונאים הארוכה סיימתי בראיון לטלוויזיה היוונית ששאלה אותי מה דעתי על פרשת האתלטים היוונים. האם העם היווני יאבד את היוקרה שבאירוח האולימפיאדה בעקבות כך. אולי מרוב שהסתובבתי עם הבראדרז יותר מדי, הסתכלתי על המצלמה ואמרתי: "בן אדם, יש לכם אלופת אירופה בכדורגל, יש לכם אוכל משובח ונשים סקסיות. עד עכשיו האולימפיאדה הזו מצויינת נקווה שתמשיכו ככה". הוא שאל איך קוראים לי ומה זה וואלה בעברית. אחרי זה ירדתי ושתיתי מים, אתם יודעים ג'אסט צ'ילין אנד סטאף.
נבחרת החלומות נותנת בכבוד
13.8.2004 / 20:22