כשהייתי באתונה בחודש מרץ השנה, העיר הזכירה תמונות של הירושימה ביום שאחרי שראיתי בסרטים וספרים. הביוב ברחובות השתלב בצורה כמעט מושלמת עם הבניה העזתית והאוטוסטראדות החדשות, שלוש במספר, שהיו בשלבי בניה לא מתקדמים. לא היה להן התחלה ולא היה להן סוף אבל הן היו בשלבי בניה, זאת אומרת היה להן אמצע אבל לא הייתה התחלה ואפילו לא סימן לסוף. והנה, חמישה חודשים עברו, והגשרים שעשו אז את המוות והעמידו אותנו בפקקים נעלמו כלא היו. האוטוסטראדות הן המילה האחרונה באירופה והמשטרה היוונית מכוונת את התנועה לנוחות הבאים והשבים. כמעט שוויץ, רק ב-35 מעלות בצל.
העניין הוא שנכון לעכשיו אין תייר אחד בעיר הזאת. אתה שומע את כל השפות ורואה את כל הצבעים, אבל כולם בתפקיד. ספורטאים, עיתונאים, עסקנים, אנשי ביטחון, אבל תיירים אין. אולי זה בגלל העובדה שהעסק כאן פשוט יקר. שבוע מלון או סתם חדר להשכרה יעלה לכם 2,000 דולר וכרטיס הכי זול לתחרויות יעלה לכם משהו בסביבות ה-50 יורו. העסק לא פשוט. בשישי-שבת תתחיל מן הסתם זרימה ערה לעיר, אבל בינתיים, יום וחצי לפני, קשה עדיין לדבר על רוח אולימפית עממית ששוטפת את רחובות אתונה.
בינתיים העסק פה דופק כמו שעון והחששות שהושמעו בקול רם ונישא בשנה האחרונה על הקטסטרופה הצפויה, נראים כרגע קצת הזויים, אבל עד שלא נעבור את הכאוס של היומיים הראשונים (משהו כמו לעבור את 20 הדקות הראשונות בלי לקבל גול) לא כדאי לנאחס, בטח לא כשבשטח מסתובבים חופשי מפגעים ציבוריים בדמות נהגי האוטובוס הבלתי מרוסנים. ובכל זאת, ולמרות החום הדביק והעצבים שהמארגנים מנסים להסתיר, רגע לפני שמבעירים את אש המשחקים, אפשר לומר בביטחון (מילה חשובה פה) אתונה מוכנה לאולימפיאדה. גם אני.
הבהלה לזהב
אולימפיאדה ראשונה שלי ומי אני שאטיף לגדולים ממני, אבל בכל זאת. במחשב לידי יושבים עכשיו כתבי ה'ספורט אילוסטרייטד'. החדר שהם השכירו כאן לא מספיק גדול עבורם אז הם באים גם לחדר התקשורת של פשוטי העם. הם משלמים אלף יורו למטר מרובע במרכז התקשורת וכל החדר שלהם מפוצץ בכרזות של פלפס.
אבל מה שאני בא לכתוב הוא שאתמול במסיבת העיתונאים שערכה נבחרת השחייה האמריקאית לספורטאים שלה נכחו לא פחות מ-800 עיתונאים. היו שם כל הגדולים: קרוקר, פירסול, ג'ני תומפסון, נטלי קוגלין וגם מייקל פלפס אחד. כל השאלות הופנו לאדם אחד וכולן נשמעו כמו גרסאות לבדיחה המפורסמת של הגשש "מה שבע?".
החברים שלו ישבו שם ורצו לשבור את השולחן. איאן קרוקר, אולי השחיין הכי 'גבר גבר' שיש, הסתכל על העיתונאים האמריקאים בזילזול. לקרוקר יש סיפור חיים מעניין ופריקיות למכוניות ישנות. מדי פעם הוא דופק אותן באיזו תאונה ודופק גם לעצמו את הצורה. טיפוס מוזר, לכאורה אחלה סיפור, אבל אף אחד לא מתעניין. ושלא תבינו לא נכון, פלפס הוא ילד נחמד, מנומס כזה, אמריקאי מהקופסא של הדגנים. אבל פלפס הוא בדיוק מה שאמריקה מחפשת ואפילו עיתונאים גדולים, שאני אישית מתרגש לעבוד לצדם, מתנהגים פתאום בצורה אינפנטילית להחריד. אז מה, אתה חושב שתביא שבע מדליות?
היום צפויה כאן מסיבת עיתונאים עם הטניסאים האמריקאים. הפעם אנדי רודיק יהיה מוקד ההצגה. העיתונות האמריקאית, תחזיקו חזק, מתכוונת לשאול אותו אם הוא חושב שהוא יכול לזכות במדליית זהב. בין לבין יש מסיבת עיתונאים גם עם איזו ילדה שמרימה משקולות ונחשבת ל-"הכי טובה באוניברסיטה שלה". העיתונאים האמריקאים חושבים שיש פה סיפור. ילדה בת 20 מרימה משקולות. לקראת מסיבת העיתונאים, הם עטו על המאמנת של הילדה בשאלה דחופה: 'את חושבת שהיא יכולה לזכות בזהב?".
ועוד לא שמעתם על שחקן הפוטבול שעבר להתחרות בחץ וקשת ומתחיל כבר מחר את ההשתתפות שלו. לפי האימון שהיה לו אתמול, האמריקאים בטוחים שהוא יכול להביא זהב. "אני לא מבין כל כך בקשתות, אבל מהמערכת אמרו שהוא יכול לזכות בזהב", הודיע כתב עיתון מפיטסבורג לצלם שלו. "נצטרך ליסוע לצלם אותו".
אז נכון, יכול להיות שהאמריקאים יכולים להביא זהב כמעט בכל ענף. מצד שני, נחמד שאנחנו לא היחידים שכל שאלה שניה שלנו היא "יהיה, יהיה זהב?".