יותם עובר שיעור מולדת

השבוע הסוער שעבר על יותם הלפרין הוא משל מדויק למצב הכדורסל הישראלי, ענף שקוצר הצלחה אחרי הצלחה הבינלאומית אבל שקוע בבצה של צרות כלכליות וניהוליות בבית. יחד עם חבריו לנבחרת העתודה נחת הלפרין היישר מהעפלה זוהרת לגמר אליפות אירופה לתוך קיץ של אי בהירות ומאבק על עתידו המקצועי. כמו רבים לפניו, הוא מגלה שהמאבקים על המגרש פשוטים בהרבה מהתמודדות חזיתית עם שמעון מזרחי והמנגנון רב העוצמה של מכבי תל אביב.

הכדורסל הישראלי מצמיח כוכב גדול פעם בחמש-עשר שנים בממוצע. ב-1954 נולד מיקי ברקוביץ', ב-61' דורון ג'מצ'י, ב-68' נדב הנפלד, ב-72' דורון שפר וב-74' עודד קטש. הלפרין נולד עשר שנים אחריו, ועוד לפני הבר מצווה סומן כמועמד להצטרף אליהם. כל קודמיו ברשימה שיחקו במכבי. רובם נרכשו מקבוצות אחרות כשהגיעו לפרקם; ברקוביץ' וקטש גדלו, כמו הלפרין, במחלקות הצעירות של מכבי, ובדרך לפסגה התחשלו בחוץ. בשנים האחרונות מרחפת השאלה אם הלפרין יכול להיות הסופרסטאר הראשון שטיפס מתוך מכבי לראש הפירמידה.

שלוש שנים יושב הלפרין על הספסל ומאמין שהתשובה חיובית. במכבי ריפדו אותו בהבטחות ועזרו לו להאמין בזה. לאחרונה הוא התחיל לפקפק. יש לו מזג שקט, עיניים גדולות וקול נערי. אלא שבזמן האחרון נחשף והולך הלפרין אחר, שיודע גם לשלוף ציפורניים ולקדם את ענייניו דרך התקשורת. לא מכבר סיפר בראיון שהוא "חוזר הביתה בלי חיוך על הפנים". במונחים של מכבי ת"א מדובר כמעט במרד. השבוע התייצב אביו מול המצלמות והודיע ש"החלטנו שיותם יעזוב את מכבי ונשלח מכתב מעורך דין".

פרט לעובדה שהוא חתום על חוזה בקבוצה גם לעונה הבאה, להלפרין יש בעיה נוספת: הוא נזכר מאוחר מדי. הוא אמנם לא בשל דיו להפוך לכוכב של מכבי בעונה הקרובה, אבל הוא מספיק טוב כדי שהיא תרצה אותו בסגל. בטווח הארוך, אם הייבוש על הספסל ימנע ממנו לממש את הפוטנציאל העצום שלו, כולם יפסידו: מכבי, הכדורסל הישראלי, האוהדים. אבל במכבי חושבים על העונה הקרובה, לא על ההיסטוריה. וכמו הרבה חיילים ממושמעים, גם הלפרין מתעורר עכשיו כדי לגלות שהמולדת אולי דואגת להם, אבל לעצמה היא דואגת קצת יותר.