יום שני, שדה התעופה סכיפהול באמסטרדם, תור הבדיקה הבטחונית בטיסת ארקיע לתל-אביב. הוויכוחים בין הישראלים, כמה לא מפתיע, מתחילים עוד לפני העלייה למטוס. "תעוף לי מהעיניים", נשמע קול מוכר באוויר, "אתה לא תעלה אותי לטיסה? למה מי אתה? בוא נראה אותך. תקרא לאחראי שלך". שנייה אחרי שהתפזרו ענני המלחמה, נחשפו הפנים שהסבירו הכל ואת הקול. שלמה שרף, האיש והאגדה, סיים זה עתה עימות ישיר עם המאבטח של הטיסה והיה כעוס מאוד. "ראית אותו, חוצפן קטן", הוא אומר לי, "מיהו בכלל שיגיד לי שאני לא עולה לטיסה? ועוד אחר-כך הוא מושך לי את הכרטיס מהיד? על מה?". כמו תמיד, הסובבים נחלקו לשניים: אלה שתמכו בשרף ואלה שאמרו שהוא חושב שמגיע לו הכל.
אבל לשרף לא היה זמן להתעמק בסוגיה. מהר מאוד הוא עבר לתקוף את בית"ר. הבחור פשוט לא נח. "מה, היית איתם במחנה? נו, איך הם היו? חגגו בקזינו, אה? אתמול ראינו אותם בקזינו של אמסטרדם. נמני, אמסלם, אוחנה, לוי, כולם. אתה מבין, ככה נראה הכדורגל שלנו. איזו שכונה. איך יש להם כוח לקום בבוקר לאימונים?".
"אני אוציא את שלומי משם"
שנייה קודם היה האקס מאמן לאומי עסוק בשכונה משלו, עכשיו הוא כבר על תקן הפרשן החותך. עם שרף היה גם ירון גולן, השותף של אריק איזיקוביץ' מטוברוק. הצמד הגיע להולנד רק לכמה ימים. שרף בא לבקר את חברו יצחק שום בטורניר אמסטרדם היוקרתי. עכשיו הוא חוזר לשגרה הישראלית, ויש לו הרבה מה לומר. בעוד שרף מתעסק במעשי הבית"רים במחנה, גולן מותח ביקורת על ההנהלה. "איך היה ארבייטמן?", הוא שואל. "תאמין לי, חבל לו על הזמן בקבוצה הזאת. יש לי כמה הצעות בשבילו שחבל על הזמן. אתה תראה, אני עוד אוציא אותו מבית"ר. הם הולכים איתנו ראש בראש ומתנהגים ממש לא יפה, נלך לבוררות וניקח אותו".
גם כשאני מקשה עליו ומזכיר לו שבית"ר בטוחים בעצמם ויש חוזה, הוא לא נשבר. "הכל שטויות. הם בכלל לא עמדו בהתחייבויות שלהם. איפה נשמע שאני צריך לדאוג לו לכסף במקום המשכורות שבית"ר לא משלמים לו? שלומי הוא ילד טוב. אם דנין הוא אחד חוצפן שיגיד מה שיש לו, אז שלומי הוא בדיוק הפוך, ולכן אנחנו עוזרים לו. אתה יודע שהוצאנו לו רשיון נהיגה מכספנו. אז אם אין להם כסף, שיירדו ממנו. בכלל, בית"ר אומרים שהכסף אצל בורר, ואני בכלל לא בטוח. הרי גם אם חושבים שהסכום שהם צריכים לשלם לנו קטן ממה שדרשנו, שייתנו את הסכום ואחר-כך נתווכח על השאר. אז למה צריך לתת את הכסף הזה לבורר? מה עם כל ההלוואות שהם לוקחים? אני יודע מאיפה זה מגיע. הם חתמו על נטו, אחר-כך בכו על כך שטעו. אברם התחנן אלי שנוותר כי פניג'ל יפטר אותו. אבל אל תדאג, תאמין לי שבסוף אני אוציא את שלומי משם".
מעושנים או מאומנים?
גולן אולי נחוש לקחת את שלומי לקבוצה אחרת ולגזור קופון גדול יותר, ושרף חושב שללכת לקזינו במהלך מחנה אימונים זה לא חינוכי, אבל לפחות בדבר אחד הם מסכימים: בקטע המקצועי אוחנה עשה עבודה טובה. שני אוהדי הפועל תל-אביב, שחיכו לטיסתם יחד עם שרף, התערבו בשיחה, וציינו שלילה קודם לכן ראו את שחקני בית"ר מסתובבים ברחובות אמסטרדם בכבדות, כאילו היו מעושנים. שרף את גולן הסבירו שמדובר בעייפות מצטברת של המחנה וטענו שהשחקנים נראו כך כיוון שהם תשושים. "זה לא שהם נראים שפוכים, הם פשוט עייפים מאוד", הסבירו השניים לאותם ישראלים. "אוחנה יודע לעבוד. הוא ועזורי בטח קרעו אותם, ועכשיו אתה רואה את העייפות על הפנים שלהם".
ואכן, לדברי שחקני בית"ר, העניינים שציין שרף בתחילת דבריו לא פגעו בהכנות לליגה. אחרי מחנה מוצלח, ארוך ומפרך הם כבר לא רואים בעיניים. לא מעניין אותם כמה נמני הרוויח ברולטה, כמה הוא פיזר בקניות או מה המאזן הסופי של לוי את אוחנה. מבחינתם, העיקר שזה נגמר, העיקר שהכל כבר מאחור. אפילו הבחורות ברחוב החלונות-האדומים לא עוררו אותם. האדישות שלהם לנוכח הבחורות היפהפיות בוויטרינות הבהירה כמה אין להם כוח למשחקים, והחזרה למלון היתה מהירה למדי. בקיצור, לא נרשמו חדירות כלשהן, תרתי משמע.
אז כאמור, ביום ראשון בבוקר הסתיים המחנה, והשחקנים קיבלו יום וחצי לעצמם באמסטרדם. אבל עוד לפני הפינאלה הם הזיעו על הדשא בעיירה מירלו. אפילו אברם לוי שיפר את הכושר הגופני שלו; אם בשבוע הראשון הוא סיים שני סיבובים של 500 מטר כל אחד בכמה זמן? ונשפך, הרי שעם סיום המחנה הוא כבר ירד מעשר דקות לקילומטר. ליתר דיוק, תשע דקות וארבעים שניות הן הזמן הרשמי של לוי. עכשיו קצת יותר ברצינות. את העייפות של השחקנים היה אפשר לראות בבירור במשחק של יום שבת מול אגוב, קבוצה מהליגה השנייה של הולנד. אחרי נסיעה ארוכה ועיכוב בגלל הפקקים באוטוסטרדות של הולנד, הגיע האוטובוס של בית"ר לעיר והתקבל על-ידי המקומיים בנפנופי ברכה. ייתכן שקבלת הפנים החביבה כאילו היו גלקטיקוס של מדריד, יחד עם הנצחונות הקודמים, יצרו אצלם ביטחון מופרז.
היכולת אוי היכולת
כבר בכניסה למגרש הצהירו ברק יצחקי ואינדיו, שני הפצועים שלא שותפו במשחק, שהיריבה הולכת לקבל בראש. אבל הדבר היחיד שאפשר לומר אחרי המשחק הזה הוא שהשתן עלה לראש של בית"ר. "אנחנו ניתן להם 0:6", אמר אינדיו. "אני מוכן להתערב איתך שאנחנו קורעים אותם", המשיך יצחקי, "לפחות 3:0 ומעלה לטובתנו". התוצאה הסופית, למי ששכח, היתה 1:2 למקומיים.
בבית"ר ייחסו את היכולת הדלה ואת התוצאה לעייפותם של השחקנים. ובאמת, אחרי רבע שעה סבירה ויתרון 1:0, נראה היה שלחניכיו של אוחנה נגמר הדלק והם יותר עמדו על המגרש מאשר רצו בו. "אל תשכח שהמשחק הזה הוא אחרי מחנה מתיש, ולשחקנים כבר אין כוח", ניסה להסביר עזורי. "נוסף לכך, הגענו לאיצטדיון שעה לפני המשחק, אחרי נסיעה של שעתיים. לא שיחקנו טוב, אבל זה היה צפוי". גם על-פי התגובות של השחקנים שישבו על הספסל ניתן היה להבין שהם מחכים לסוף. "יאללה, מחר הסיוט הזה נגמר", אמר אחד מהם במחצית. "די, נמאס. אתה קורע את התחת בלי סוף". גם שאר השחקנים בסגל שידרו על אותו הגל. "אתה יכול לראות שאין לנו כוח", אמר עידן מליחי. "יש עכשיו גם הרבה יותר פצועים שלא יכולים להתאמן רגיל. זאת נקודת השיא, פה אתה מרגיש את כל העומס".
למרות ההקלות שנותנים לעצמם שחקני בית"ר, אי-אפשר להתעלם מהיכולת החלשה של הקבוצה במשחק המסיים. גם קודם לכן, מול אנטוורפן הבלגית, הם לא הבריקו. מחצית שנייה סבירה ושער במתנה שהעניק שוער אנטוורפן לנמני לא יכולים להעלים את המחצית הראשונה, החלשה מאוד. עכשיו תצרפו את היכולת מול אגוב ההולנדית, ולאוחנה יש מקום לדאגה.
אם להתייחס למה שאמרו כמה שחקנים במהלך המשחק מול ההולנדים החביבים כאל תחזית לעונה הקרובה, הרי שלקהל שיגיע לטדי השנה לא צפויה נחת. "אנחנו הולכים לעוד עונה של מלחמה", אמר אחד מהם בזמן המשחק. "עם יכולת כזאת תהיה לנו שנה ארוכה וקשה". חלק גדול מהתחזית הקודרת הזאת מסתמך על החיסרון בבלם ברמה גבוהה. היעדרות של שחקן כזה משפיעה על כל הקבוצה, אבל גם בשאר העמדות לא שקט.
מליקסון אמנם המשיך לפרוח, וכמו במשחק הראשון, כך גם באחרון הוא שיגע את המגן הימני של ההולנדים, אבל הוא חייב לדעת להפיק את המירב ממצב כזה. מליקסון הטריף אותו עד כדי כך שהעימות בין השניים גלש לפסים לא ספורטיביים, כניסות ללא רחם והתגרויות. במקום להיגרר למהומות ודיבורים מיותרים עם השופט, הוא צריך להמשיך להוציא את היריב מהמשחק בזכות היכולות שלו. מלים כמו, "למה לא תלבש חולצה כחולה וזהו", שזרק לאיש בשחור כעקיצה על שיפוטו הביתי, עושים בדיוק ההפך וגורמים לו לא להיות מרוכז.
לא בכדי הוא בלט בכל המשחקים שישים דקות ואז נעלם (נגד אנטוורפן הוא אפילו הורחק), והסיומת שלו עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. האנרגיות שהוא מוציא על ויכוחים גורמות לו לפספס את העיקר. בכל זאת הוא נראה כמי שעשה, או נכון יותר לומר, יעשה, את קפיצת המדרגה, או כמו שאמר ברוכיאן, "מאור הולך לתת עונה גדולה, אני אומר לך. תראה איך הוא משחק".
נקודה שנייה היא, כאמור, ההגנה המחוררת. רק יכולת טובה של קורנפיין מנעה תבוסה מהבית"רים. מלבד עמדת הבלם, שגורמת לאוחנה נדודי שינה ומוציאה אותו מדעתו, גם בצד ימין, למרות השיפור של עטיה, עדיין יש בעיות, במיוחד בכל הקטע של הצטרפות להתקפה. בוא נגיד שהרבה הרמות מאגף ימין לא ראו יושבי היציעים באדלרופ.
בקישור אין חדש. גם בשבוע השני אוחנה נותן את הגב למליחי, שהתמקם לו ליד נמני, שהצטיין במשך כל המחנה, וקאלדיירה, שבלט עד שנפצע והוריד הילוך באימונים.
נראה שאם טלקר יישאר בהקפאה, היידמן יכול להתחיל לפזול לאגף ימין. כמו שזה נראה, הסיכוי שלו לראות הרכב משם גדול יותר, ולראיה, גם במשחק הזה הוא החליף את עטיה באגף ולא את מליחי.
בקבוצה יש גם שביעות רצון מאלירן חודידה. אוחנה מרוצה מהביצועים של הבלם, וההוראה שלו היא להחתים אותו כמה שיותר מהר. גם נמני פירגן לחודידה. "הוא אחלה בלם", הוא אמר באימון האחרון של המחנה. "בלם מחליף ראשון ברמה גבוהה מאוד. לאט~לאט הוא גם יוכל להשתלב ולהתקדם יותר".
ואופיר עזו לא קופץ
בחלק הקדמי שלומי ארבייטמן ואופיר עזו מאכזבים. אם אצל ארבייטמן עוד מדובר בחזרה מפציעה הישנה ועוד כמה חדשות שצבר במחנה (כפי שמופיע בהמשך), הרי שאצל עזו השנה הזאת אמורה להיות הפריצה הגדולה, ועד עכשיו זה לא זה. ביום שבת, למשל, הוא היה חלש מאוד, רחוק מהכדור ובלי ביטחון. רק כדי להמחיש את הדברים נספר שאת עשר הדקות הראשונות הוא פתח בצד שמאל, והמגן הימני הסתדר איתו מצוין. אוחנה החליף מיקומים בין עזו ומליקסון, ואתם כבר יודעים מה קרה לאותו מספר שתיים הולנדי. "כשראיתי אותו בהפועל אמרתי, זה הולך להיות השחקן הכי טוב בליגה. אני לא יודע מה קרה לו", אמר אחד הקולגות של עזו.
גם החבר'ה הקרובים שלו יודעים שזה לא עזו שהם מכירים. "זה עדיין לא זה. הוא היה חלש מאוד", סיפר אחד מהם במוצאי השבת האחרונה. גם השחקן עצמו מודע לכך שהוא לא שיכנע במחנה. את המשחק הראשון הוא החמיץ בגלל פציעה, בשני היה בינוני ובאחרון חלש. "לא הייתי טוב", הוא שיחרר מיד אחרי שירד לספסל. "לא יודע למה, אבל פשוט לא נכנסתי למשחק".
אצל ארבייטמן מדובר בבעיה ידועה. לפעמים הוא נראה מנותק מהקישור שלו ומההגנה של היריב. מדובר על תרגיל הנבדל. אינספור פעמים הוא גורם לאוחנה לנוע על הספסל ולצעוק לו לשים לב. "נו, מה יהיה", צועק אוחנה בכל פעם מחדש, אבל ארבייטמן עדיין לא מיישם את ההוראה. לעומת זאת, מי שכבש בלי סוף במחנה הזה וללא ספק הוכתר כמלך השערים הוא שלומי משה. השחקן הצנום, שלא קיבל הרבה הזדמנויות להוכיח את עצמו על רטוב, היה הקלף האחרון של אוחנה בחילופי ההתקפה, אבל בכל אימון הוא כבש וכבש וכבש.
גם אחוזי ניצול המצבים שלו היו מרשימים לעומת חבריו, אבל למרות זאת הוא לא נכנס לרוטציה של הצוות המקצועי. מקדימים אותו ארבייטמן ובן-שושן, וזה עוד בלי שהזכרנו את אסולין. האמת שהוא גם יכול לבוא מהצדדים, אבל פה יש לאוחנה אינפלציה של שחקנים, או כמו שאמר עזורי, "זאת בעיה. יש לנו יותר מדי שחקנים בתפקיד דומה. קשה לתת לו צ'אנסים". לא סתם החלוץ נראה די מתוסכל על הספסל במהלך המשחק.
יתרה מכך, כשכולם קמו להתחמם במחצית, הוא ישב על הספסל עם ראש מורכן. בקיצור, גם שבחים שקיבל משה מחברי הסגל סולומון, מליחי ונמני באחד מאימוני הקבוצה לא עוזרים לו כרגע. "שלומי תותח כאן", אמר מליחי, "הוא לא מפסיק לכבוש". "כן, אה", הסכים נמני, "השאלה היא מה קורה על אמת, לא באימונים". את זה לא נדע, כי הוא לא זכה לצ'אנס כזה עד היום. בוא נגיד שאם תשאלו את משה עצמו, הוא ישמח מאוד להוכיח שמה שיש לו ברגליים תופס גם על אמת.
ברוך קטן בברך
בדקה ה~42 במשחק מול אנטוורפן מרסיו, אחד משני הבלמים שנבחנו, נופל לדשא וזועק לשמים. כשהצוות הרפואי מגיע לטפל בו הוא כבר עם דמעות כאב בעיניים. הברזילאי החסון נתקל בגבשושית על הדשא והרגיש את הברך מסתובבת. ההבחנה של הרופא במגרש היתה שישה_שמונה חודשים בחוץ. את פעימות הלב של אנשי בית"ר, ובראשם אברם לוי, ניתן היה לשמוע עד היציע. הברזילאי לא היה מבוטח, לקבוצה אין רופא, ההבחנה מראה שהם עמוק בקרשים. בבית"ר לא היו מוטרדים יתר על המידה מכך שהברזילאי לא יכול להמשיך להיבחן. את ההחלטה לגביו הם קיבלו עוד קודם, למרות שלא הצהירו על כך. הם אפילו חששו שהבלם עושה להם תרגיל ומנסה לנצל את המצב לטובתו הכלכלית, אבל הבחנות הרופא הפחידו אותם.
מי שגילה תושייה היה נמני. "אני אומר לכם, אין לו משהו רציני", קבע הכוכב. "או שהוא עושה הצגה או שזה משהו קטן. ראיתי פציעות כאלה, וזה לא נראה כל-כך חמור". גם הגבס ששמו למרסיו לא הבהיל את נמני. הוא המליץ לאוחנה את לוי לשלוח את הבחור לאבחנה אצל חבר ותיק, ד"ר מרטנס. הרופא, שמתגורר באנטוורפן, הוא חבר קרוב של נמני, וכבר למחרת בבוקר עלה הברזילאי לכיוון בית-החולים שבו הוא עובד. הקביעה של מרטנס, שהפציעה לא רצינית, שמדובר רק במתיחה ברצועה ושמרסיו יחזור לפעילות מלאה תוך שלושה שבועות, הורידה את האבן מלבו של לוי. "פיזיותרפיה וכמה כדורים יעשו את העבודה", קבע הדוקטור.
לוי כמעט פתח שמפניה. "מכתב ממנו שאין לו פציעה יכול להוות ערובה למקרה של תביעה עתידית", הסביר לוי. "מי יודע, אולי בעוד חודשיים הוא ייזכר בפציעה ויתלונן שבגללה הוא לא משחק? ככה אנחנו מכוסים". במלון פשטה השמועה מהר מאוד, ונמני הוכתר לרופא אליל. "מה אמרתי לכם", הזכיר להם השחקן, "אין לו כלום. כבר בהתחלה ראיתי את זה". "אבי, יצאת גדול", החמיא אמסלם לבן-זוגו לחדר באירוע חד-פעמי. למרות ההפי-אנד, פניג'ל זעם. הוא הסביר טוב מאוד ללוי שדבר כזה לא יכול לחזור על עצמו. אז נשאלת השאלה, איך מגיעים שחקנים למחנה כשהם לא מבוטחים. ואיך אין לקבוצה רופא צמוד.
בגלל הפציעות של אינדיו ומרסיו, במשחק האחרון פתחו כבלמים חודידה והנבחן השני, דניאל דה-סוזה. למרות השיפור הקל במשחקו של הברזילאי, אוחנה לא השתכנע. ביום ראשון בבוקר, רגע לפני הצ'ק-אאוט מהמלון, קרא אוחנה לשחקן הצדה כדי להיפרד ממנו. אוחנה אמר שהקבוצה חוזרת לארץ והוא כבר יהיה בקשר עם הסוכן של השחקן לגבי ההמשך. נראה שגם הבלם עצמו לא האמין לאוחנה, והיה ברור שזה יותר אקט של נחמדות מאשר הצהרת כוונות אמיתית. בזמן שהקבוצה עשתה את דרכה למלון הולידיי-אין באמסטרדם, נסע צמד הנבחנים לשדה התעופה.
גיא עזורי, שנסע עימם לשדה וניסה לעלות בעצמו על מטוס לארץ, עוד הרים טלפון למנהל לוי לראות אם הוא השיג לו מקום על הטיסה. לוי כמו לוי נתן לו תשובה שרק הוא יכול להנפיק: "אתה כמעט עולה על הטיסה". "כמעט זה טוב", נקרע עזורי מצחוק. בסופו של דבר עלה עזורי על טיסת ק.ל.מ (האשה יולדת בת בשעה טובה). עוד לפני כן, כשנפרד מהנבחנים, אמר: "כשראיתי אותואת מי? על הדשא, כמעט ירדו לי דמעות. כל-כך כואב לי עליו. הוא בחור נפלא, אבל עכשיו אין על מה לדבר. אני מאמין שמדובר בשחקן טוב, אבל לא, אין לנו יותר מדי זמן כדי לבחון שחקנים. זה צריך להיות טוב מההתחלה, ופה דרוש היה קצת יותר זמן. מה גם שהוא נפצע". בחיבוק נפרד הסקנד קוץ' מהצמד, עכשיו הוא ואוחנה חייבים למצוא מישהו שיהיה איתו קליק מיידי.
אבל עוד קודם לכן, בשבת, בדרך למשחק האחרון של בית"ר במחנה, פתח מרסיו במונולוג משלו על הסיטואציה שאליה נקלע ועל הקבוצה הירושלמית. למרות השהות הקצרה שלו במחיצת הצוות, נראה שהוא למד לא מעט ויש לו כמה תובנות מעניינות. "כל-כך כואב לי המצב הזה", אמר הבלם תוך כדי נסיעה. "אני יודע שאני הרבה יותר טוב ממה שהפגנתי כאן. אני בטוח שיכולתי להשתלב בקבוצה בלי בעיות, גם מקצועית וגם חברתית. צריך מזל בחיים. אם היו נותנים לי יותר זמן, היו רואים שאני שחקן. לא סתם בכל אירופה מחתימם שחקנים זרים לשלוש שנים. יודעים שם שהשנה הראשונה היא קשה ומיועדת להתאקלמות, בשנייה כבר רואים תוצאות ובשלישית גוזרים את הקופון. לי לא נתנו שבוע. פה יש חברים וקליקות. חבל לי שזה לא הסתדר".
כשמרסיו שומע את הסכומים שמקבלים בליגה הישראלית הוא מופתע. "בכלל אמרו לי שאני בא לקבוצה בהולנד, ואז מתברר שזו קבוצה מישראל שרק מתאמנת כאן. כמה בכלל מרוויחים אצלכם? מה אתה אומר? זה יפה מאוד. בברזיל אין כסף בליגה בכלל. עכשיו זה עוד יותר כואב. אני גם יודע שמדובר באחת הקבוצות הגדולות בישראל. דרך אגב, לדעתי בעוד שנה-שנתיים בית"ר הולכת להיות קבוצה חזקה מאוד. יש שם שחקנים צעירים מוכשרים מאוד ומהירים. מס' 15, מאור, מצוין, בן-שושן מהיר מאוד ועם שליטה טובה בכדור, והקטן השחום, נו, ברק, גם כן טוב. חוץ מזה, מס' 8 הוא שחקן מצוין, ויש את 3 בצד שמאל, שניהם נראים טוב, כאלה עם ניסיון". כשמליקסון השתעשע על חשבון המגן שלו במהלך המשחק, אמר מרסיו: "בית"ר הולכת לעשות הרבה כסף על השחקן הזה".
חם היה בשבוע השני באימוני בית"ר, ולא מדובר על מזג האוויר, אלא במשמעת של אוחנה, התיזוזים של עזורי, התאקלים בין השחקנים והפציעות הבלתי פוסקות. ביום חמישי שעבר אוחנה שיחרר לחץ. עזו, כנוהל שבשגרה (אחר-כך תבינו למה), נכנס באימון די בחריפות במור אפרים. האחרון החל להתעמת עם עזו, ואוחנה ניסה להרגיע את השניים. השקט החזיק בדיוק כמה דקות. התאקלים בין שני השחקנים נמשכו בקטנה, עד שגיא סולומון, שהיה יחד עם אפרים בקבוצה, ניסה להרגיע את הבחור. "עזוב אותך מהשטויות, בוא ננצח", אמר לו, אבל אפרים היה עצבני וענה, "עזוב אותי, אל תתערב". פה הפתיל של אוחנה נגמר והוא הטיס את אפרים להירגע בקומה ארבע. "אם אתה עצבני, יותר טוב שתלך לנוח", הוא קבע נחרצות. באימון הערב כבר השתתף אפרים כרגיל.
אוחנה ניסה לשמור על רף גבוה של משמעת ורצינות ממש עד הרגע האחרון של המחנה. "יש לנו עוד יומיים, ואני רואה
אוחנה עצבן
בכלל, אוחנה לא הפסיק להעיר לחניכיו. להלן דגימה מפיו של הקוץ' (בדרך-כלל מדובר באותם שחקנים): "תגיד לי, מה אתה בועט עם השפיץ, אה?", קרא לעבר ברוכיאן. "מה זה, קטרגל? תתחיל כבר לשחק או שאני לא יודע מה אני עושה לך". ביום שישי הוא היה נעול על מליקסון. "נשבר לי ממך", הוא אמר לשחקן. "אני לא יכול לשמוע אותך יותר. עשו לי, נגעו בי, שתו לי, כל הזמן אתה בוכה ואף פעם זה לא אתה". ונסיים עם העקיצה לדנין: "נו, נראה מתי כבר תפגע במסגרת. אין לנו את כל המחנה בשביל זה". ולחשוב שבאסיפת הפתיחה אוחנה עוד קבע ש"אצלי אין צעירים". לפי מספר ההערות אפשר בקלות לדעת מה הגיל של כל אחד מהסגל.
לגבי דנין, דבר אחד בטוח: הוא אולי לא בועט בדיוק מירבי, אבל בריצה הוא בטופ. אחרי כל העייפות של המחנה ואחרי אימון מסכם מתיש, עוד היה לו הכוח להתעמת אחד על אחד עם טומי כפרי, הפיזיותרפיסט העכשווי והאקס-אצן שמחזיק בשיא ישראלי למאתיים מטר. אחרי שעזו השתפן ותירץ את זה בכאבים ברגל וסולומון עשה אחורה פנה ברגע האמת, הרים התימני את הכפפה. שלא תטעו, ההתערבות לא היתה שגרתית ונתנה יתרון ברור לשחקנים, אבל חוץ מהמפולפל דנין, אף אחד לא העז. הרעיון הוא כזה: כפרי מקבל פור של חמשיה מטרים, אבל רץ לאחור. דנין, לעומתו, רץ כרגיל. אחרי ארבעים מטר, בפוטו-פיניש, דנין לקח. המהירות של כפרי בריצה עם הגב הרשימה, אבל כאן לא נגמר הסיפור. הביטחון של דנין עלה, והוא הסכים לעימות רגיל עם הפנים קדימה. נכון שהוא קיבל פור של חמישה מטרים, אבל הפעם הוא ניצח ובלי פוטו-פיניש. "החלקתי בהתחלה וזה עם נעלי פקקים", תירץ כפרי בסוף. דנין, לעומתו, צהל משמחה. "תרשום שאני מקום 29 בעולם", הוא ביקש. "אם כפרי היה שלושים, אז אני בשקט 29". טוב, דנין. רשמנו.
בית חולים שדה
אחת הדאגות הגדולות של הצוות המקצועי במחנה הזה היא הפציעות. "אחד הסממנים למחנה טוב הוא העדר פציעות למרות העבודה הקשה", אמר עזורי. ואכן, נכון שבימים האחרונים כבר יותר ויותר שחקנים הלכו על נעלי ספורט, אבל אלה היו מתיחות קלות בעקבות העומס הרב על הגוף. אבל למרות זאת, שתי פציעות נראות משמעותיות יותר: הראשונה של יצחקי, שהחל להרגיש כבר בתחילת המחנה כאבים בין הבטן למפשעה, מה שגרם לשחקן לחשוש שמא מדובר בפציעה הדומה לזו של אינדיו בשרירי הבטן. חלק מהאימונים הוא החסיר, חלק הוא עשה חלקית, ובמשחק האחרון, כאמור, הוא לא שותף. עכשיו בבית"ר יצטרכו לראות איך מתגברים על הבעיה ולא יוצרים עומס נוסף על הבטן.
הפציעה היותר מדאיגה, לפחות בתחילה, היתה זאת של ארבייטמן. לא מספיק שהשחקן הצעיר מנסה כבר כמה חודשים לחזור מפציעה טורדנית ורק במחנה הוא נכנס אט-אט לעניינים, הרי שהפניקה שאפפה את אנשי הקבוצה באימון האחרון היתה גדולה. באמצע משחק פנימי שלח דנין כדור ארוך מדויק לארבייטמן. האחרון הרים רגל כדי לעצור את הכדור, אבל עוד טרם נגע בו, הוא צעק לשמים, "אוי, אוי", הוא צעק והתמוטט על הדשא. הצעקות שלו הכניסו את כולם לאטרף. "הוא סובב את הקרסול", קרא אחד השחקנים. "תרוץ אליו", צרח נמני לעברו של סגן הפיזיותרפיסט. בעוד טייסון רץ באמוק לעבר ארבייטמן, אוחנה צעק, "אוי ואבוי", ודלג לזירת האירוע. במקביל עזורי בעט בעצבים באחד הכדורים שהיו לידו וסינן לאוויר, "כוס אמק. זה מה שחסר לנו עכשיו. איזה מזל נאחס. בדיוק עם סוף המחנה. מה קרה לו, אני לא מבין. אתם נפצעים מהאוויר".
אחרי כמה רגעים של לחץ הורד ארבייטמן לצדי המגרש כשעל רגלו כמויות קרח גדולות. כאן שוב נכנס דוקטור נמני לעניינים ונתן טיפים לטייסון. "תחבוש לו גם מלמעלה", הורה לפיזיותרפיסט, "הוא חייב לשים את הרגל בדלי קרח ולהכניס ולהוציא את הרגל כל הזמן. אני מדבר מניסיון. זה נראה רע, אבל כמה ימים עם קרח יעשו פלאים".
אחרי שכולם נרגעו התפנה עזורי להסביר לחלוץ מה הוא צריך לעשות כדי להימנע מפציעות כאלה בעתיד. הוא גם לא פיספס את ההזדמנות לעקוץ את ארבייטמן. "תחבוש את הרגליים טוב יותר", ביקש עזורי מהחלוץ, "עם רגליים כמו שלך (מידה 46 ולצד) אתה חייב חבישה. זה שאתה לא מקפיד זה לא טוב. יש לך רגליים כמו של אמא שלי. אתה חייב לחבוש את הקרסול כל אימון, ככה לא תפצע. זהו, עכשיו אתה לא יוצא, לא רוקד, לא הולך. הבנת?" הבין או לא, בלילה הוא כבר הסתובב עם החבר'ה. את סיבוב החלונות-האדומים שלו באותו לילה באמסטרדם עשה ארבייטמן צולע, אבל עצם העובדה שהוא דורך על הרגל בכוחות עצמו עודדה את הצוות המקצועי.