יום שישי בערב, בית משפחת קליגר בגבעתיים במה שמוגדר כארוחת ערב אחרונה לפני עזיבתו של צמד ה-470, גידי ובן זוגו למפרשית, אודי גל, לאתונה. גל וקליגר הם חלק מכוח החלוץ של המשלחת הישראלית, ביחד עם שייטות ה-470 ורד בוסקילה וניקה קורנצקי, ומנכ"ל הוועד זיגי, שיוצאים כבר היום אחר הצהריים למקום בו יתחילו לחלק בקרוב מדליות אולימפיות.
מצד המארחים נמצאים הוריו של גידי - אילנה ואילן קליגר, האחות לינור (שייטת בעצמה שתנסה להתמקצע בתקופה הקרובה בדגם היורופ) ובן זוגה. מהצד של אודי מגיעים אביו וחברתו, (אמו כבר נמצאת ביאכטה במרינה אתונאית), אחותו קרין (היתה שותפתה הראשונה של ניקה קורנצקי) ואחיו אורי, רב סרן בחיל הים שעל פי עדותו של אבי המשפחה מוגיטה, "היה יותר מוכשר מאח שלו הקטן, אבל לא אהב לעבוד. אח שלו הקטן היה לו תמיד מוסר עבודה". וכמובן - הצמד שהולך לנסות לדוג מדליה.
גידי מוריד ועושה כלים
על הבישולים אחראי אילן. סלטים גבינות, והכל תוצרת בית. לפתע נשמע צלצול פעמון והנוכחים מתבקשים לכבות את מכשירי הסלולאר שברשותם. אילן מבקש שנתחיל בנאומים. אצל הקליגרים הנימה רגועה ומדברים בעיקר על "להחזיק אצבעות", במשפחת גל, העסק רציני יותר, פחות ממדלית זהב והילד יכול לא לחזור לארץ, או לחזור בשחייה. מוגיטה, אביו של אודי, שמשמש גם כיו"ר הפועל ת"א בשייט, לא אהב את הדברים של אילנה קליגר לאחד ממקומני סוף השבוע בו צוטטה כמי שמסתפקת גם במקום הרביעי המכובד. "כל מקום רק לא ארבע", אומר לה אודי. "נמאס לנו מהמקום הזה".
גידי יושב בצד ומחייך. ב-11 שנה שהוא עובד עם השותף שלו הוא שמע אותו מדבר כל כך הרבה, שהוא למד לצנזר חמישים אחוז. בינתיים הוא עסוק בלהוריד את הכלים, להגיש מנות חדשות והכל בשקט ובזריזות. בכלל, אם אפשר הערה קטנה, הגברים בבית משפחת קליגר הם חלומה של כל אישה - נראים טוב, עושים כל מה שצריך גם בבית והכל בשקט וברוגע. אצל גידי גם על הסירה העבודה מתבצעת בצורה דומה - שקטה ויעילה.
ההורים יירגעו בפארק ועל האופניים
את האוויר, למרות היציאה הסמוכה לאתונה, אי אפשר לחתוך באף סכין. שתי המשפחות כבר כל כך הרבה שנים בסרט הזה, שאין הכנות מיוחדות. התרגשות יש, בכל זאת הילדים בדרך לאולימפיאדה, אבל אף אחד כבר לא יוצא מפרופורציות.
בעוד הדור הצעיר יצטרף לשייטים באתונה הלוהטת כדי לעקוב מקרוב אחרי הביצועים של האחים, ההורים ינסו להמשיך את החיים כרגיל, עד כמה שאפשר. הקליגרים, שרוכבים כל יום שלוש שעות באופניים, ימשיכו לעשות את המסלול חוצה גוש דן גם במהלך שבוע העבודה של הבנים. מוגיטה, אבא של אודי, הבטיח לבנו שהוא יילך להסתובב בפארק ויוריד את השעון. "הוא ישתגע עד אחת, השעה שמתחילים השיוטים כל היום". מסביר אודי.
בלי התערבויות
עוברים לסלון לקפה ועוגה, והצמד שבלב כל הערב הזה ממשיך לספר על הבטחות שהם קיבלו בחודש האחרון מכל מיני מקורבים. "אם תביאו מדליה, נסיעה לחו"ל עליי" הוא המשפט הקבוע. האמת, לא פרס מי יודע מה לאנשים שמבלים 200 יום בשנה בחו"ל.
"רק אל תתערבו על איזה מקום אנחנו מסיימים, זה המאנחוס הכי גדול", מבקש אודי. גידי מסתכל עליו כאילו נפל מהשמיים. מאנחוס, לא מאנחוס, מבחינתו הדאגה העיקרית היא שבן הזוג שלו לא יתחרפן פתאום.
בתחרויות שייט, מי שהולך על מדליה בדרך כלל לא מסתער בכל הכוח על נצחון בשיוטים (12 בתחרות) אלא שומר על מקום טוב ובעיקר - קבוע, בצמרת. בריחה קדימה בשיוט יכולה להיות מסוכנת בגלל הרוח שמשתנה כל הזמן, ומה שמכריע בסופו של דבר הוא המקבץ, אבל רגע לפני סיום, עם הקפה ביד, אבא של אודי מחלק הוראות: "אתם חייבים לסיים בכל שיוט במקום הראשון. לא לעשות חישובים 'זה מספיק לי, זה לא יספיק לי'. כל יום, מקום ראשון".
הערב הם עולים על המטוס ויהיו הספורטאים הראשונים שלנו לאתונה. הם גם יהיו הראשונים שיחזרו. "אבא צודק", מסכם אודי. "אם אני מסיים במקום הרביעי אני לא חוזר. אם הכל יסתדר, אני מאמין שנחזור לארץ בדרך לא קונבנציונאלית".
