סיפורי בית"ר ירושלים באיינדהובן

ביום שלישי, עם סיום ארוחת הערב, התרווחו אלי אוחנה, גיא עזורי ומאמן השוערים משה בן-דוד על הספות המעוצבות בלובי של קרלטון דה-ברוג. אחרי אינספור אימוני פרך, העייפות כבר שיחקה תפקיד ראשי. כל שחקני הקבוצה, מלבד אלה שחיכו לסיום צום תשעה באב, התפוגגו מהנוף.

אפילו ציפור הלילה אברהם לוי, זה שבדרך-כלל פורח בשעות המאוחרות, השאיר את הבמה לצוות המקצועי ונעלם במעלית, לא לפני שלקח איתו לחדר איזו פצצת אנרגיה צהובה. תירגעו, לא מדובר בבלונדינית מקומית. בסך-הכל בננה ענקית.

ובינתיים בלובי, אחרי שעה של שיחת חולין בין יושבי השולחן החל גם עזורי לנקר קלות, אבל טלפון שקיבל אוחנה העיר אותו לחיים, או יותר נכון, הוציא לשניהם את החשק לישון. על הקו היה סוכן השחקנים. "השחקן הניגרי מייקל יובו לא יוכל להגיע למחנה", הוא בישר. "מה? איך יכול להיות דבר כזה?", הזדעק אוחנה. "אין לנו את כל הזמן שבעולם. עוד שבוע וכבר יש גביע הטוטו. מה נעשה עכשיו? שיגיע מקסימום ביום שבת".

אבל הנחרצות לא עזרה לו במיוחד. "אין מצב. הוא לא יכול להגיע", קבע הסוכן. לאוחנה כבר לא היה כוח לשמוע את ההמשך. "עזוב את זה עכשיו", חתך המאמן. "אני עצבני וצריך לחשוב. נדבר מחר בבוקר".

עזורי, שכאמור דגם עד אז את נוחות הספות במלון, התעורר לגמרי. "מה יהיה עכשיו? איזו מכה זאת. מאיפה נביא עכשיו בלם?", הוא הפגיז עם שאלה רטורית שלביג קוץ' לא היתה תשובה עליה. "רגע, הסוכן לא דיבר איתך לפני שעה? אז מה קרה?", ניסה שוב. "כן, נכון, הוא דיבר איתי", השיב אוחנה. "הוא היה צריך לבוא היום, אבל זה לא הסתדר, אז אמרתי או.קיי, שיבוא מחר, אבל הנה עכשיו הוא כבר לא יבוא. אפילו להביא שחקן למחנה אימונים נהיה קשה".

אז זהו, בעוד יומיים עומד להסתיים המחנה, והבעיה המרכזית שלשמה התכנסה בית"ר בעיירה ההולנדית מירלו, הסמוכה לאיינדהובן, טרם נפתרה. חומת ההגנה של הקבוצה חסרה עדיין כמה לבנים מרכזיות, או במלים אחרות, צמד בלמים.

אוחנה מנסה לשקם את ההריסות שהותירו עזיבתם של שלושת בלמי העונה החולפת והפציעה של אינדיו, אבל נכון לעכשיו לא ממש בהצלחה.

לא שלא היו נסיונות. למחנה הגיעו אפילו שני ברזילאים להיבחן, אבל אחרי מופע האימים שנתנו הן באימונים והן במשחק הראשון, הפך מה שאמור היה להיות גדר הביטחון של קורנפיין לבור בלי ביטחון ובלי תחתית.

עכשיו שעון החול מתחיל לאזול, ואוחנה מנסה למצוא פתרונות. פעמיים השבוע יצרו אנשי בית"ר קשר עם השמנמן של העונה שעברה, קפונה, אבל האחרון כבר הספיק לחתום בקבוצת הפאר הברזילאית גרמיו. ביום שישי הכל נראה ורוד יותר.

סוכן השחקנים מאיוריסיו נאסיף, שעובד עם יוסי שרביט, חיכה בשדה התעופה של אמסטרדם לדניאל דה-סילבה. אותו הסוכן, שהביא לחיפה את בלם הנבחרת הצעירה של ברזיל, קיבל מבית"ר תקציב קצת יותר קטן מזה של שחר, אבל נשמע אופטימי. דה-סילבה, שהגיע ארבעה ימים לפני המזוודות שלו ונאלץ להשאיל תחתונים, נעליים וכל פריט אחר מחבריו לארץ הסמבה, התגלה כשחקן בינוני ביותר, וגם זו לשון המעטה. או בניסוחו של אברם לוי, "חבל שישלחו את המזוודות שלא הגיעו למלון. שיאסוף אותם כבר בשדה תעופה בדרך הביתה".

אם דה-סילבה הוא אכזבה, הרי שמרסיו דה-רוסה דיאז הוא בכלל תעלומה. השחקן, שהבטיח רבות, הפך למעין מטרה להומור בקרב הבית"רים. מבנה גופו החסון והנחמדות התמידית שלו לא הקלו על השתלבותו או להציג את יכולתו, אבל מצד שני, מדובר בשחקן עם עבר לא מבוטל בליגה הברזילאית; אחד כזה שאפילו אינדיו, שכבר הביא לבית"ר שני חברים טובים, זוכר לטובה.

אז מה קרה שפתאום זה לא זה? השיחה הבאה, שהתנהלה ביום שני בין עזורי ובין ישראל, סוכנו של השחקן, מסבירה הכל. טוב, נו, כמעט הכל. "עזוב אותך. לא שיחק חמישה ימים, אחרי שתי דקות ראית שהבנאדם לא שיחק חודשיים", אמר עזורי בטלפון כשלצדו ישבו אברם לוי ואברהם לב, מארגן המחנה.

"אתמול הוא שיחק שישים דקות והיה גמור", המשיך עזורי. "הוא אמר שהוא טס 12 שעות והמתין עוד שלוש בשדה. הוא לא אמר כלום על 36 השעות שבדרך. חוץ מזה, שאלנו אותנו אם הוא רוצה לשחק, והוא אמר שכן. הוא יכול לספר לי ולך סיפורים, אבל הוא לא בכושר, הוא לא נראה טוב, אי-אפשר לבחון אותו. 95 אחוז מהאנשים פה אומרים: למה הבאתם אותו? הוא לא קשור לענף. אני בתור איש מקצוע אומר שיש בו משהו, אבל אי-אפשר לראות את זה".

"תראה, אני לא אשלח אותו הביתה. אנחנו לא מרימים איתו ידיים. ניתן לו את הימים עד הסוף. אם הוא יראה משהו, אולי נביא אותו לישראל. נכון שהאידיאל הוא לבחון שבועיים-שלושה, אבל אין לנו זמן. אני גם יודע מה זה הבדל במזג אוויר, בשעות, בשחקנים, אבל הוא נראה כבד, גמלוני, בקיצור, לא נראה טוב. במבחן הוא צריך להוכיח את עצמו. יש לנו ליגה עוד שלושה שבועות. אני לא אומר שהוא אנטי-כדורגל, אבל הוא בעצמו אומר שלא שיחק, וזה לא טוב". השיחה הזאת קיבלה משנה תוקף ביום שלישי בלילה, כשאוחנה כבר התעניין בכרטיסי הטיסה של השחקן ובאפשרות לשנות את תאריך היציאה שלו מהולנד.

הדבר המוזר בסיפור הזה הוא שבאימון הערב של יום שני ובבוקר של שלישי, הברזילאי לא הפסיק לרוץ וסיים הרבה לפני כולם, מה שרק הגביר את הצחוקים והדאחקות בין השחקנים. עפו יציאות כמו "תגיד לו שיוריד קצב" מצד נמני, או, "בדקות המנוחה הוא לא צריך להמשיך לרוץ. שמישהו כבר יעצור אותו".

יום שני, אימון הערב, והפיוזים של אוחנה לפני פיצוץ. שתי קבוצות של שחקנים משתעשעות על הדשא תוך כדי תרגול. משחק של נגיעה אחת בכדור. השלווה והשקט שהיו כל-כך שגרתיים במקום הירוק הזה מופרים ברגע אחד. גם אנשי הקומה החמישית והאחרונה במלון יכלו לשמוע את קולו של אוחנה.

עקב אחד של דנין הדליק את המאמן. אחר-כך כבר לא היה מי שיכבה את השריפה. גם הגשם העז שירד כל אותו יום, במיוחד באימון הבוקר, הפסיק פתאום. גם להוא שם למעלה היה ברור שאת אוחנה אי-אפשר לצנן. "תעצור מיד, אידיוט", הטיח אוחנה בדנין. "תגיד לי, מה אתה עושה, קיבינימט. עוד פעם אני רואה את זה, וזה הסוף שלך".

אבל דנין היה רק הספתח והחלק הפחות משמעותי בהתלקחות של המאמן. "ואתה, יצחקי, מה, אתה לא מבין עברית?", המשיך אוחנה בהפצצה, "כל אימון שלוש-ארבע פעמים שאתה עושה את זה. עוד פעם אחת, ואני מעיף אותך מהמלון עד סוף המחנה. אני אשלח אותך לקיבינימט". אחרי שהשקט חזר אפשר היה לשמוע את הרעידות ברגלי השחקנים, אבל לא לזמן רב. אחרי רבע שעה של אימון, ורגע לפני שנפתח המשחקון הפנימי, אסף אוחנה את שחקניו למרכז המגרש והחל לנאום.

"את האסיפה הזו אני עושה בגלל שלושה שחקנים: יצחקי, ברוכיאן ומליקסון. במיוחד אתה, יצחקי. אני אגמור אתכם. נגמרו המשחקים של שנה שעברה. מה זה כל העקבים האלה, הא, יצחקי? זה על 16 השערים שכבשת בשנה שעברה? ואתה, ברוכיאן, עוד לא קרעת זוג נעליים! תאמין לי, גם בגיל ארבעים אני עושה את זה יותר טוב ממך. נשבר לי מכם. תסבירו לי מה זה שווה עם הכתף, העקב, הצוואר. אני מודיע לכם שזהו. אני רוצה תכל'ס ולא זלזול".

כל מי שהגיע לאימוני הקבוצה במהלך העונה החולפת יודע שהבעיה של אוחנה בקשר לעקבים של הצעירים לא חדשה. הפעם נראה שהוא רציני מתמיד. הוא חייב תוצרת מאותם שחקנים. יופי ותעלולים במרכז השדה, בלי שום אפקטיביות, ממש לא מספקים אותו. דבר אחד בטוח: אחרי שיצחקי ההמום וברוכיאן האדום מבושה חטפו בראש, הם כבר לא ימהרו לעשות עקבים.

ביום ראשון נסעה הקבוצה לעיירה הבלגית הקטנה מאשמכלן, ממש על הגבול עם הולנד, אי שם בדרום. לא מדובר במכלן של אוחנה, למרות שגם כאן שישה מבוגרים שישבו ביציע האיצטדיון לא הבינו מאיפה מאמן האורחים מוכר להם, ולבסוף זיהו אותו. בהתלהבות נעורים המתיקו ביניהם את הגילוי.

שישה יורו כרטיס רגיל ו-13 ליציע הווי.איי.פי שילמו כל אלה שרצו לראות את משחק האימון. מאה איש שהסכימו להיפרד מהסכום ראו על המשטח המצוין משחק מהנה ושוטף, שהבליט כמה שחקנים, אך גם חידד את נקודת התורפה של בית"ר.

לפחות עד עכשיו ובלי שום צל של ספק, מי שגונב את ההצגה זה קלדיירה. הדינמיט הברזילאי במרכז המגרש משך את תשומת הלב העיקרית במשחק עצמו ובמחנה כולו. "איזה שחקן גדול הוא", אמר עזו המושבת ממרומי היציע. גם יצחקי וארבייטמן שידרו על אותו גל. "הוא שחקן ענק, תוך שנה הוא לא פה, חבל על הזמן כמה עבודה הוא עושה". האמת היא שאם קלדיירה ישחזר שמונים אחוז מהביצועים שלו במחנה, בעונה הרגילה יהיה לבית"ר כוח משמעותי במרכז השדה. מלחמה ללא פשרות, תנועה בלי סוף, חלוקת כדורים ואיומים מרחוק על השער מציבים אותו כקלף הבא של בית"ר.

עוד אחד שבלט והעלה חיוך הוא מליקסון. אחרי הפציעה הארוכה נראה שהנה הגיע הקאמבק של הטלנט הצעיר. הסחרחורת שקיבל מגינה הימני של היריבה המקומית בטח לא עברה גם עם כמות גדולה של אקמול. מליקסון עשה מה שרצה. הוא נראה קליל והרבה יותר קבוצתי ויוזם מאשר בעבר. אמנם עדיין חסרה לו הסיומת, אבל כמו שכבר אמרנו, אוחנה מכוון לנקודה הזו. גם יצחקי, למרות הגערות, נראה לא רע. גם בעל הבית נמני לא הפסיק להרשית, ובמשחק הפעם כיכב עם כדור לחיבורים.

בית"ר העניקה לא מעט רגעים של הנאה במשחק, אבל היעדרותו של אינדיו זעקה לשמים, במיוחד מאחר ששני החברים הברזילאים שלו לא עברו טסט. ארבעה כיבושים מול שלוש ספיגות, זו היתה התוצאה בסיום. אוחנה היה קונה תוצאות כאלו בשקט לפתיחת העונה, אבל גם הוא יודע שמול היריבות בליגה יהיה הרבה יותר קשה.

הקבוצה הבלגית אמנם סיימה בתוצאות תיקו מכובדות מול גלטסראי וגזיינטפספור הטורקיות, אבל היא עדיין רכה מדי ומעניקה הכנסת אורחים של ממש. עוד נקודה מקצועית בולטת היא העדפתו הברורה של מליחי כמשלים של קלדיירה. נראה שהשחקן, שפתח פה בעונה שעברה וכמעט עשה את דרכו החוצה מהבירה, חזר דרך הדלת הראשית, כשבינתיים אוחנה מרוצה ונותן לו את המפתחות.

מי שחוטף לא מעט עקיצות מנמני הוא המגן הימני מיקי עטיה. "נו, שוב תיתן את אחת ההרמות שלך", מקניט אותו נמני מדי אימון, אבל עטיה לא מתרגש יתר על המידה ומפתיע לטובה.

בשורה טובה מכיוונו של אינדיו, שעלול לחזור לשחק רק בעוד חודש, למרות שהתאמן השבוע עם כדור. גם ביום החופש שהיה לקבוצה ביום שלישי ונוצל לקניות העדיף הבלם להישאר במלון ולהתאמן לבד.

השמועות מספרות על רומן לא קטן שמתפתח בין אינדיו לרוני לוי, מאמן מכבי חיפה. האלופה, שחפפה יומיים שלמים עם בית"ר באותו מלון, גילתה התעניינות בבלם, ולוי עצמו הצהיר שהוא רצה את אינדיו בחיפה כבר בעונה שעברה. השלילי שקיבל מפניג'ל השאיר את אינדיו בבית"ר, ולוי ביקש את עזרתו של אינדיו בחיפושים אחר קשר אחורי. אינדיו העביר ללוי ארבעה שמות אופציונליים.

"אינדיו הגיע לארץ בטעות", אמר לוי ביום שבת. "מדובר בשחקן גדול ששווה יותר מהליגה שלנו, חבל שפיספסתי אותו". גם אלון חרזי שפך מחמאות על הברזילאי. "הוא הבלם הכי טוב בארץ", אמר השחקן מבין בועות הג'קוזי. "אם יביאו לו מישהו לידו, תהיה לבית"ר הגנה טובה. הוא שחקן מדהים".

ביום שבת, בין שני האימונים של בית"ר, עלו על הדשא הירוקים של חיפה למשחק אימון מול נאק ברדה, הצהובים-שחורים של הולנד. בזמן שהחניכים של רוני לוי התאמצו על הדשא וניצחו 2:3, פלט לאוויר אחד מיושבי הספסל החיפאי: "הנה כל בית"ר כאן כדי לרגל אחרינו". מאיר הרוש, ששמע את הדברים, החזיר לכיוון הספסל החיפאי: "איזה כל בית"ר, רק אוחנה כאן". "זה מה שאמרתי", השיב החיפאי.

בית"ר לא ממש עושה על האלופה רושם. "תגיד לי, לא פתחנו נגדם בעונה שעברה?", שאל זנדברג את קטן, שהשיב: "כן, נתנו להם ארבע, אולי גם הפעם". גם אחרי משחק האימון של חיפה, כשהחבר'ה פרשו לג'קוזי, לא חסכו שם מלים על בית"ר. "כואב לי מה שקורה שם", אמר חרזי. "במיוחד עם הכסף. שחקנים עושים חשבון אם כדאי לבוא לשם, ובסופו של דבר לא רוצים. גם מה שקורה עם טלקר עצוב".

פה נכנס לשיחה ג'ובאני רוסו, שדווקא זוכר את בית"ר האחרת. "אתה יודע, אני שיחקתי עם שחקנים משהו-משהו, כמו אבוקסיס ושאנדור. שאנדור זה השחקן הכי טוב ששיחקתי איתו בחיים. משהו חבל על הזמן. כמו זידאן. היתה לנו קבוצה וואי וואי, אבל אני לא מבין מה קרה. בקרואטיה תן לי מקום ראשון ו-1:0 כל הזמן. זה לא משנה, אני רוצה אליפות. אבל שם בבית"ר זה לא טוב. מה אני אכפת לי איך? אני רוצה אליפות. תגיד לי למה לא מחזירים את שאנדור לבית"ר?".

"בגלל שאין שאין כסף", ענה חרזי. "מה, אין 150 אלף בשבילו? מה, אתה מדבר באמת?" שאל רוסו. במשפט אחד קצר הסביר לו חרזי את המצב העגום: "אין להם כסף, הם גמורים". "דווקא מאיר אחלה גבר, לא יכול להיות שאין להם כסף". ג'ובאני, תאמין.