אין מקום לסטלנים

ביום בהיר אחד קם כוכב ספורט ומודיע בשיחת טלפון למאמן שלו: "מצטער, אני יודע שהעונה נפתחת בעוד שבועיים, אבל לא בא לי יותר לשחק, אני פורש". יממה לאחר מכן הוא עולה על מטוס ונעלם ברקיע בטיסה הפונה הכי רחוק שאפשר, לכיוון בנגקוק ומנאלי.

ריקי וויליאמס הוא כוכב על בפוטבול האמריקאי, שחקן שנחשב בין עשרת הטובים ביותר בביזנס. בעונה שעברה לא היה שחקן בליגה שיותר אחריות נפלה על כתפיו מוויליאמס. הוא נשא את הכדור הכי הרבה פעמים במשחק, והיה הבורג החשוב ביותר בהתקפת קבוצתו, מיאמי דולפינס, שהסתמכה כמעט אך רק עליו.

מה שהופך את הפרישה שלו למוזרה מלבד העיתוי המפתיע, היא הסיבה הפשטנית שנתן: אני רוצה חופש (או: אני רוצה לעשן סמים).

לפני שש שנים פרש הרץ האחורי של דטרויט, בארי סנדרס, מכיון שמאס במשחקי החוזה, מאס בתיחמונים, לא רצה יותר לעמוד מול הנהלות ואיגודים. סנדרס היה בן 30, ובמחסנית של מי שהוגדר כרץ האחורי הטוב ביותר בכל הזמנים, היו לפחות שלוש או ארבע שנים נוספות לתת.

הרץ של מינסוטה, רוברט סמית', פרש לפני ארבע שנים כשהוא בן 28 בלבד. סמית' לא נתן סיבה רשמית לפרישה וההשערה המקובלת היא שפשוט רצה לעסוק בתחביב האהוב עליו, רכיבה על אופנוע, תחום שלא יכול היה לעסוק בו כל עוד שיחק פוטבול מהחשש הברור לפציעה.

כמו סנדרס וסמית' גם וויליאמס רצה לצאת מהמסגרת ולהיות חופשי ומאושר, אלא שהסיבה אצלו בעייתית יותר: הוא רוצה לעשן סמים בלי שיפריעו לו- וחוקי ה-NFL הפריעו לו. לאחר הפרישה הודה איש הראסטות שעישן לא פעם מריחואנה, והצליח לחפות על כך בבדיקות באמצעות נוזל מיוחד ששתה.

מחד יש בפרישה של וויליאמס אלמנט אידיאולוגי, הירואי משהו. הסיפור הקלאסי על הכוכב המרדן שהחליט שהוא מוותר על כסף ותהילה לטובת החופש.

וויליאמס ליווה לאחרונה את לני קרביץ במסע הופעות באירופה וסלד מאורח החיים הסלבריטאי של הזמר. "הוא מתאפר ומתראיין יותר מדי, כל הזמן מנסה לרצות אנשים אחרים". מאידך הסיבה לעזיבה אינה מוסרית, לכאורה, מכיון שבתרבות המערבית שבה כוכבים הם מושא הערצתם של מיליוני ילדים, "סמים" הם לא בדיוק התשובה שישמח אב להעניק לבן שישאל למה ריקי פרש.

ה-NFL מעניש בחומרה על נטילת סמים. בניגוד לענפי ספורט אחרים שחוקיהם חלים רק על סמים ממריצים, בליגת הפוטבול אסור לעשן מריחואנה. העונש עלול להגיע להשעייה של מספר משחקים ושוברי משכורת ובעונה כל כך קצרה, כל ענישה היא משמעותית.

מכיוון שמריחואנה אינה סם ממריץ ואסור מבחינה ספורטיבית וגם מסוכנת הרבה פחות מסטרואידים, ויליאמס נגע במרכז העצבים של החוק כשבעצם העלה את השאלה מה פסול יותר- לעשן מריחואנה או להיכנס לספורטאי לפרטיות ולחיים.

כעת עומדת ליגת הפוטבול האמריקאית בפני שוקת שבורה. בכל שנה מתקבלים עשרות אלפי נערים לקולג'ים מתוך כמיהה להיות שייכים כעבור כמה שנים לעולם האקסקלוסיבי והזוהר של הליגה המרתקת ביותר בארה"ב ואולי בעולם. הנערים הללו קיבלו ביום שבת האחרון מסר שאולי לא כדאי להיכנס לעולם שמכריח אותך לבלות עשר שעות ביממה בחדר כושר ועוד שעות רבות בתדריכים ובתירגולים.

אחת המשימות הקשות העומדות בפני הקומישינר, פול טגליבו, היא להגיד לאותם נערים שעל כל ריקי וויליאמס אחד שלא נהנה, יש עשרות שמאוד אוהבים את מה שהם עושים. המשימה השנייה והלא פחות חשובה היא לעמוד מול דעת קהל, אותו קהל שמשלם כסף לראות את וויליאמס ודומיו על המגרש, מוציא עשרות מיליוני דולרים בשנה על חולצות, כובעים ושאר אביזרים ורוצה את השחקנים שלו שמחים. ושמחים פירושו מעשנים.