מישהו זוכר שנצרת עילית עלתה ליגה?

נצרת עילית גועשת ונרגשת. בעוד שבועיים אמורים להגיע כוכבי "כוכב נולד" להופעה בעיר והבימות בשלבי הכנה. בעיר עוד לא נרגעו מהקאנטרי החדש והמשוכלל שנפתח בעיר וכבר הם מקבלים עוד אקשן. התושבים לא זוכרים קיץ כל כך עמוס.

אלא שלעונת הארטיקים הנוכחית התווספה השנה עוד חגיגה: עליה של הקבוצה המייצגת את העיר לליגת העל. הסיור הקודם של שנינו, בפתיחת העונה הקודמת אצל סכנין ואחי נצרת, השאיר לנו טעם של עוד. היה לנו ברור שהפעם אף אחד לא יפוצץ אותנו בבקלאוות, על-האש על חשבון הבית ונרגילה, אבל שנגיע למצב שנתחנן לכוס מים?

העליות של כביש 60 עד הכניסה לעיר מוציאות את הנשמה עוד לפני שבכלל מגיעים אבל גם הכניסה לעיר המטופחת לא משאירה מקום לספק: נצרת עילית היא ממש, אבל ממש, לא עיר של כדורגל.

"סלח לי, איך אנחנו מגיעים אל האצטדיון העירוני?", פנינו אל תושב מקומי שהיה נראה לנו שיידע להדריך אותנו בלי בעיות. "לאצטדיון... רגע, תנו לי להיזכר. נדמה לי שאתם צריכים לעשות פרסה", הוא ענה בהיסוס. בוא נשאל עוד אחד, אמרנו לעצמנו, אבל גם הוא לא היה בטוח. "לדעתי זה נמצא ליד הקאנטרי", הוא טען. לדעתו... בירושלים, כל ילד בן 6 יודע איפה נמצא טדי. את בנות העיר, שמפזזות בדרך לקניון, בכלל חבל על זמן לשאול. אחת מהן שלחה אותנו אל אולם קט רגל של בית ספר מקומי.

מול ה"קאנטרי ספא עלית" אכן נמצא מגרש "גרין". מבנה הכדורגל המוזר הזה שכל כך מאפיין את העיר, שמשלבת ישן מול חדש. אמור לשמש את העולה החדשה מועדון ספורט נצרת עילית, בעונתה הראשונה וההיסטורית בליגת העל. איצטדיון "גרין" שופץ ע"י משפחת גרין הקנדית שמקושרת לראש העיר שביקש כסף לאיצטדיון. בפועל רוב הכסף הלך לשחקנים והאיצטדיון שופץ אמנם, אבל נדמה שהדבר היחיד שאטרקטיבי בו הוא גינת הכלניות והצבעוני שממוקמת בין היציעים ובאמצעה מבנה שיש שכל כולו תודה למשפחת גרין הקנדית. זהו כנראה מגרש הכדורגל היחיד בעולם עם גינה בין הטריבונות.

מאחורי אחד השערים, בתוך תחומי האצטדיון, צומח לו פרדס, לא פחות. צריך לראות בעיניים כדי להאמין. "אולי בעתיד יהפכו אותו לטריבונה", מהמר אחד האוהדים. באימונים, כשהכדורים עפים מעל השער, איוניר שולח את השחקנים הצעירים לחפש אחריהם. מה שלא נמצא יילך אח"כ לאוהדים.

בכניסה לאצטדיון חיכה לנו כפיר שפירא, בן 14.5, שמנהל בין השאר, יחד עם עוד שני חברים, את אתר האינטרנט של הקבוצה. "לפני חודשיים במשחק העלייה בכפר סבא, באו 2,500 אוהדים", הוא מספר לנו. "שיא של כל הזמנים. אבל אלו היו אוהדי ניצחונות, כאלה שרוב הזמן אוהדים את בית"ר ובעיקר את מכבי חיפה. הם שברו לי את הדגלים סתם כי זה היה קטע שלהם. ככה הם חגגו".

בפועל נראה שלנצרת עילית יש 1,000 אוהדים שרופים כאלה שיבואו איתה גם למשחקי חוץ. ספק אם הכמות תגדל במשחקי הבית כשהרוב המוחץ בעיר בכלל לא נעול על מיקומו של המגרש ב"עיר הכי יפה בגליל".

מחוץ לאצטדיון אנחנו קולטים את צביקה מנשקו, מנהל הקבוצה, מסתובב בעצבנות. "אני לא נותן יותר לאוהדים להיכנס לפה", הוא זועם לכל עבר. מה קרה? אנחנו שואלים אותו, ומקבלים תשובה שנראה שרק בנצרת עילית אפשר לקבל אותה: "מישהו נכנס פנימה ונעל את הדלתות מבפנים. עד שהאפסנאי עם המפתחות לא יבוא אי אפשר להיכנס". תארו לעצמכם את דריקס או איציק לוזון נתקעים מחוץ למשרד בגלל אוהד.

יותר מאוחר, בתוך ביתן האסבסט שמשמש גם כחדר ההנהלה מנשקו משחרר הצהרות: "לחוג האוהדים שלנו נרשמו 300 אוהדים בשבוע הראשון, אנחנו נמכור השנה 2,000 מנויים. אבל עזוב תדבר עם הדובר של הקבוצה". הוא יורה לאוויר.

חנן שפגט, המנכ"ל שהגיע מחיפה, יושב בחדר ומחייך לעצמו. הוא מנסה לצנן את האווירה. 2,000 מנויים הוא יודע, הוא לא ימכור בשלוש עונות ביחד. מה שכן הוא יכול לספר זה על התקציב שעומד על 12 מיליון שקל אולי 13. עד העשר הוא מביא מהבית, את השאר הוא יביא מטלוויזיה, טוטו וחסויות.

כשמדברים על להביא כסף מהבית מדברים בעיקר על "אבוש". אבשלום נוריאל אחד האנשים העשירים במדינה וכנראה האיש הכי עשיר שיצא מנצרת עילית. הוא מתעסק בהרבה דברים ואת הכסף הזה תחילה בעסקי הלוגיסטיקה והשינוע, אחרי זה הגיעה חברת ההסעות ואחרי זה הוא גם קנה קצת מניות באל-על. אבוש ישים השנה מיליון דולר בקבוצה, העירייה תשים את המיליון השני. בסכנין היו מתים לתקציב כזה בשנה שעברה. אבוש הבטיח לפני חמש שנים שתוך חמש שנים הקבוצה שלו תהיה בליגת העל, הסתדר לו יופי.

שעת צהריים חמה בעיר נצרת עילית והתושבים בביתם. אחלה בריזה יש לעיר הזו באמצע יולי, משהו שאלו המגיעים מאיזור המרכז היבש לא ממש רגילים לו. לא רחוק מהעיריה, בית המשפט, הקניון והמפעל של עלית (ארבע האטרקציות המרכזיות של העיר) נמצא מפגש הפועל. מקום המפגש של האוהדים השרופים. מנשקו לא מוכן לשמוע יותר על המקום הזה כעל מפגש האוהדים מכיוון "שהפועל היא כבר לא חלק מהקבוצה". בהנהלה עצבניים על חוסר התמיכה מהצד האדום והפכו להיות "מועדון ספורט". כל מה שקשור להפועל נמחק, גם אם מדובר בפיצוציה עם סנדביצ'ים טוניסאים. בשנה הבאה הקבוצה תשחק בצבעי לבן-שחור כשרק הסמל עוד נשאר באדום.

"הייתה פה התרגשות חבל על הזמן שהקבוצה עלתה" אומר מישהו. "אנחנו נגיע לכל המשחקים גם השנה, גם אם נצטרך לארח משחקים בהרצליה. רק לא בעילוט. למה לעילוט הילדים לא יגיעו. השנה יהיו הסעות וניסע לאן שצריך. נתקע יתד בליגת העל". לעילוט האוהדים לא מוכנים לנסוע לאו דווקא בגלל שמדובר במגרש של היריבה השנואה מנצרת ("לא על רקע עדתי, הערבים מתנהגים בסדר, הבאלגנים כאן זה עם הרוסים") אלא בשל העובדה שמדובר באיצטדיון מנחוס כזה שהקבוצה רשמה בו הפסדים מעצבנים. בהנהלה מבטיחים שבשנה הבאה "פותחים את העונה במגרש הביתי. ההתאחדות כבר אישרה, נבנה עוד איזה יציע, זרקורים וגם המשטרה תאשר. במחזור השני אנחנו מארחים את באר שבע כאן". אופטימיות קוסמית.

אין ספק אם קרית שמונה הייתה עולה ליגה היה לנו טירוף מסוג אחר. כזה שהיה מזכיר לנו את הטיול שלנו לנצרת ולסכנין בעונה הקודמת. אבל אולי יותר טוב ככה, אנחנו חושבים לעצמו משל היינו רינו צרור. ההתרגשות דווקא באה מכיוון אחר, מזירת המקומונים. אלה מפרסמים משהו אחד, הצד השני מפרסם את ההיפך. פעם אלו צודקים ופעם אלו טועים. סיכוי של חמישים אחוז להביא ידיעה נכונה.

מי שעושה לכולם בית ספר הוא כפיר, בן ה-14 (וחצי). הוא מגיע לאימונים, עכשיו במיוחד בחופש הגדול ויש לו אתר אינטרנט שהוא הקים לרגל העליה. הוא גם מנהל את העיתון של בית ספר אלון ומביא לשם את הסקופים החמים של הקבוצה. העיתונאים יודעים שהילד מקבל את הכל ישירות מהמנהל ובודקים איתו קצוות של סיפורים לבדוק אולי זה מה שיוביל אותם לסיפור הלוהט הבא. "אתם מתל אביב" שואל כפיר, "ושניכם עובדים ביחד בוואלה?" לאחר שקיבל תשובה חיובית הוא שותק לרגע וחוקר: "אז אתם גם גרים ביחד?". צער הפרידה מעולם לא היה עמוק יותר, הילד הוציא את האצבע מהסכר.

בעיניים תל-אביביות, נצרת עילית כאילו נלקחה מישראל של פעם. נהגי האוטבוס הצבועים בירוק מסורקים על הצד ומזכירים את התקופה ששייע גלזר היה נוהג בקו חמש רגע אחרי סיום הקריירה. כולם ייקים כאלה עם חולצה מגוהצת עם עט נובע בכיס ובושם ישן נושן שמזכיר נשכחות.

44 אלף תושבים גרים כיום בנצרת עילית. 45 אחוז מתושבי העיר הם רוסים ששפת העברית, איך נגיד, אינה שגורה בפיהם. תוסיפו לזה עוד שכונה של אתיופים ותקבלו חמישים אחוז מהתושבים בעיר שלא מתעניינים בכלל בקבוצה המקומית עד כדי כך שהם לא יודעים באיזו ליגה היא משחקת. אחוז האבטלה בעיר אגב, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עומד על 8.2%, מקום טוב באמצע בדירוג הערים. רק למען ההשוואה, בנצרת הערבית השכנה עומד אחוז המובטלים על כמעט כפול.

לתוך כל חוסר האיזם הזה, שכל כך מאפיין ערים מהסוג הזה, מתיישבים יופי אנשים כמו מוטי איווניר, יואב זיו ורונן פייגובוים. "האנשים שרצו לזרוק את איווניר כבר לא נמצאים פה" אומרים לנו בהנהלה. "הרחוב, הרחוב רצה את פיטורי איווניר" אומר מישהו אחר. "ואת נצרת עילית לא ינהל הרחוב" זורק מישהו אחר בביתן האסבסט הממוזג. "תראה מה קרה לדובר הקודם שרצה את איווניר בחוץ".

יואב זיו, פעם כישרון עולה בהפועל חיפה וכובש שער השיוויון המפורסם בדרבי בו גמר לעצמו ישראל כהן את הקריירה, הוא המלך של האוהדים. "אגדה" הם קוראים לקשר המחונן. הבן של שייע הוא, ניחשתם נכון, "נשמה". לאבישי ז'אנו שחזר הביתה מהגלות הארוכה הם עוד לא התרגלו גם לא לאסי אברהמי שמגיע אף הוא מהקבוצה "עם הבור ללא תחתית". הם קוראים להם השחקנים עם "ההונדות". במסגרת יחסי האהבה שינאה עם יעקב שחר ההונדות מסמלות את הצפונים העשירים מחיפה ומאידך את הקבוצה הכי אהודה בעיר.

בירידות התלולות בדרך חזרה למרכז המהביל נדמה שהוחלט סופית שיותר טוב שקרית שמונה לא עלתה. חוסר המודעות של נצרת עילית לעובדה שהיא בליגת העל, יחד עם האדישות הבלתי נגמרת של תושבי העיר לחיים בכלל ולקבוצה בפרט, עוד יעשו לה רק טוב. קרית שמונה הייתה מביאה הרבה חום והתלהבות וקהל, אבל מצד שני הייתה מלווה בטיפוסים כמו שמעון אדרי ודני רוזבן, שיורקים על היריבים שלהם.

אצל מוטי איווניר, רונן פייגנבויים ויואב זיו לא תראו דברים כאלה. התמימות שעוטפת את העיר יחד עם העובדה שמדובר בטיפוסים שכל כך שונאים להפסיד ומתרחקים כמו אש מהקומבינות בכדורגל הישראלי, עוד יכולה לעשות רק טוב לליגת העל הכל כך משעממת הבאה עלינו לטובה.