36 ספורטאים יצאו ליוון, כחלק מהמשלחת האולימפית הישראלית השנייה בגודלה בכל הזמנים. "אולימפיאדה ביתית", כך כינו בארץ את המשחקים האלה, שכל כך קרובים לארצנו הקטנטונת. ראשי המשלחת הישראלית הכינו אותנו לכך שכאן, ליד הבית, נראה סופסוף מדלית זהב אולימפית ראשונה. "התקווה שווה זהב", פימפמו לנו. אריק זאבי, אלכס אברבוך, גו'צה ציציאשווילי וגל פרידמן סומנו כמועמדים העיקריים לעשות היסטוריה.
הראשון להיכנס למעגל התחרויות הוא אלוף העולם לשעבר במיסטרל, גל פרידמן, שפותח את התחרות חלש ומוצא את עצמו אחרי 4 שיוטים בין המקום ה-20 ל-30. יו"ר איגוד השייט יהודה מעיין כבר רץ לתקשורת ומספר לכולם שמי שרוכב כל היום על אופניים לא יכול לזכות במדליה בשייט. פרידמן שומע את הדברים ומתחיל לענות בים. מאותו רגע הוא מסיים במקום הראשון בכל השיוטים עד לשיוט האחרון והמכריע, אליו הוא מגיע במצב של שיוויון עם יריבו לאימונים, היווני ניקוס קקלמנאקיס.
פתאום בכל המדינה צופים במתח בשיוט מיסטרל. פרשנים מסבירים טקטיקות שימוש ברוח, פסיכולוגים מדברים על מאבק האדם בים וכשפרידמן חוצה ראשון את קו הסיום, השייטים הישראלים רצים לעברו עם השמפניות. באולפן של ערוץ 1 בוני גינזבורג מאבד את העשתונות. ואז מתקבלת הבשורה המרה: קקלמנאקיס מגיש עירעור נגד פרידמן ופוסל אותו, בדיוק כמו שעשה עמית ענבר ליווני כמה שנים לפני כן באליפות העולם. "חברים-חברים, אבל חיכיתי כל כך הרבה זמן לעשות את זה לישראלים", אומר קקלמנאיקס המאושר בטקס המדליות, שאליו פרידמן בכלל לא הגיע מאחר וסיים רק רביעי.
המשלחת הישראלית באווירת אבל ועכשיו כל הלחץ על אברבוך זאבי וגו'צה. אברבוך מפגין כושר מצויין במוקדמות הקפיצה במוט ועולה בקלות לגמר. ברגע האמת הוא מתחיל להילחץ, בדיוק כמו באולימפיאדת סידני, ופוסל בשני הנסיונות הראשונים שלו לגובה התחלתי של 5.70 מ'. בנסיון השלישי אברבוך נראה מצויין בהרצה, אבל בזמן הקפיצה עצמה דעתו מוסחת לכיוון אחר והוא כושל גם בנסיון השלישי. מאיר איינשטיין מזיל דמעות בעמדת השידור, אבל בהילוך החוזר של הקפיצה מתגלה מקרה מוזר. יריבו הגרמני של אברבוך, טים לובינגר, נמצא ליד מיזרן הקפיצה בזמן הניסיון של אברבוך, וחושף את ישבנו. בהחלטה חסרת תקדים אברבוך מקבל ניסיון נוסף, עובר את הגובה הזה, כמו גם את הגובה הבא, וזוכה במדלית הארד.
אחרי מדליה אחת, ראשי המשלחת קצת נרגעים, ציפורני העיתונאים השלופות מקופלות בחזרה, אבל התקווה לזהב עדיין לא באה על סיפוקה. רוב הספורטאים הישראלים כבר מזמן עפו במוקדמות או שנפלו קורבן למיני צרות משונות: גוצ'ה חטף שילשול ביום הקרבות שלו ולא יכל לרדת לפרטר, אנדי רם ויוני ארליך רבו על התערבות ולא הסכימו לשחק יחד, השייט אודי גל נתפס באקט מיני עם שתי שייטות נורבגיות במשרד של נשיא הוועד האולימפי, גיא סטריק סבל ממעצור ברובה, קטיה פיסצקי איבדה את החישוק ועל השאר לא נרחיב את הדיבור.
כל העיניים נשואות לכיוונו של איש אחד, אריק זאבי. בקרב הראשון הוא שובר שיאים חדשים וזורק יריב מונגולי לאיפון תוך שנייה וחצי. גם בארבעת הקרבות הבאים ידו של זאבי על העליונה והוא מעפיל לקרב חצי הגמר מול הג'ודוקא הטוב בעולם, היפני קוסיי אינוי, שמתוכנן ליותר מאוחר בערב. זאבי מנצל את השעות החופשיות כדי לחזור לכפר האולימפי ולשבת על כל קלטות הוידאו של היפני. אחרי שעתיים, זאבי מחליט שדי, מתכונן לקום מהכורסא ולפתע נשמעת צעקה גדולה. שלט הוידאו נפל על כף רגלו של זאבי ושובר את הבוהן הימנית שלו. רופא המשלחת קובע שזאבי לא יכול להתחרות ובישראל דורשים ועדת חקירה.
נותרו עוד ימים ספורים לסיום המשחקים וראשי המשלחת הישראלית בדאון רציני. אף אחד לא טורח להגיע לאולם תחרויות הטאקוונדו, כדי לראות את מאיה ערוסי רושמת את הופעת הבכורה של ישראל בענף הזה באולימפיאדה. רוב הספורטאים כבר חזרו הביתה וביציע אפשר למצוא רק כמה מבני משפחתה של ערוסי, שהרחיקו מראש העין עד אתונה כדי לעודד את הילדה המוכשרת.
ערוסי מגרילה את אלופת העולם מקוריאה כבר בסיבוב הראשון ובמקביל, בטלוויזיה הישראלית כבר מתחילים בסיכומים. הקרב נפתח ותוך שניות ספורות ערוסי מסיימת בנק אאוט עם מסובבת לפנים של הקוראינית. בארץ עוד לא יודעים איך לאכול את ההפתעה. מי בכלל מכיר את החוקים שטקוואנדו? הקרב מתחיל והספרדיה מבקשת מיד להפסיק תוך כדי שהיא ממששת את ביטנה. מסתבר שאלו הג'חנונים שהיא קיבלה ערב לפני מאמא ערוסי שביקרה בכפר האולימפי. מאיה עולה לקרב על המדליה ומוכיחה את הטיעון הישן- שכל מה שמגיע מטייואן זה חרא, עם עוד נוק אאוט. יש מדליה, אבל זה עוד לא נגמר. היריבה בגמר היא הנציגה הצרפתית. אורי לוי מתמקם מהר בעמדת השידור ומתחיל לתאר את הקרב. "פלורי", ממלמל לוי את שמה של הצרפתיה. "השם הזה מוכר לי, זהו נזכרתי, הדודה שלה ניצחה את יעל ארד בגמר של 92'", הוא מבשר לאומה. לוי לא מספיק לסיים את המשפט והצרפתיה מעיפה את ערוסי למזרן. מסורת זאת מסורת. זהב? אולי בבייג'ינג 2008. להתראות על החומה.
אתונה 2004
15.7.2004 / 16:12