הראש בסדר, הגוף חולה

הליגה היוונית בכדורגל קיימת מ-1927, אבל מ-1945 רק שלושה מועדונים - אולימפיאקוס (32 פעמים) פנאתינייקוס (19), וא.א.ק (11) זכו באליפות יוון (פרט ללריסה הקטנה שזכתה ב-1988). את המועדונים הגדולים רואים ביוון כמובילי הדרך של הכדורגל, וגם של הפוליטיקה. באופן מסורתי שלושתם פתוחים יותר למערב, והעסיקו מאמנים זרים, בעיקר פנא: מיוזף קינסלר ההונגרי שהוביל אותה לאליפות ראשונה ב-1930, דרך פרנץ פושקאש הגדול ועד יצחק שום הישראלי אשתקד.

פנא, שבסיסה במרכז אתונה, מזוהה עם הבורגנים הקפיטליסטים ונשלטת על ידי משפחת ורדויאניס שבמשך השנים תמכה במפלגה הדמוקרטית ליברלית.

אולימפיאקוס, שבסיסה בפיראוס - אזור התעשייה והדייג מחוץ לאתונה - מזוהה עם מעמד הפועלים ושייכת למשפחת קואליס, התומכים במפלגה הסוציאליסטית.

א.א.ק היתה שנים בשליטת עבריינים. בעת האחרונה עלו הרשויות על העלמת מיסים שיטתית של המועדון, והקבוצה הסתבכה בקשיים שייתכן כי יביאו אותה השנה לפשיטת רגל ולהורדת ליגה.

תקציבם השנתי של המועדונים הגדולים נע בין 20 ל-30 מיליון יורו. יש להם מתקני אימון מפוארים עם אקדמיות לטיפוח כדורגלנים צעירים, המתבססות על המודל הצרפתי. בפנא ובאולימפיאקוס לומדים ומתאמנים עשרות נערים מיוון ומרחבי העולם, ומהאקדמיות האלה יצאו מיטב השחקנים היוונים.

חוץ משתי הקבוצות הגדולות של סלוניקי, פאוק ואריס, שאר מועדוני הליגה הראשונה נעים בינה לליגה השנייה. לפני כשנתיים התפרקה חברת הלווין "אלפא דיגיטל" שהחזיקה בזכויות השידור של הליגה, והזרימה למועדונים סכומים נאים, והדבר הביא למשבר כלכלי כמעט בכל הקבוצות ביוון.

כיום תקציב הקבוצות נע בין שלושה מיליון יורו (אריס) לכמה עשרות אלפי יורו (אקרטיטוס). לפי חברת סקרים יוונית, בלי שלוש הגדולות היה ממוצע הצופים בליגה יורד לכאלף (לעומת 3,500 למשחק כיום).

לעשרות משחקים השנה באו פחות מ-500 אוהדים. בעיות של אי תשלום מיסים, חובות וחוסר התחרותיות בליגה מרחיקים את המגזר העסקי הפרטי מהמועדונים הקטנים, שלרובם מתקנים עלובים ותשתית גרועה. לצד הבעיות הכלכליות יש גם בעיות של אלימות וחוליגניזם. ממשלת יוון ניסתה ליזום תוכנית נגד האלימות, אך מעט מאוד נעשה, והכדורגל היווני איבד כמעט את כל צופיו הנייטרלים.

אוטו ריהאגל הגרמני, היה המאמן הראשון של נבחרת יוון שלא התעסק בחשבונאות מול המועדונים הגדולים. באופן מסורתי ניסו המאמנים היוונים לחלק את הנבחרת כך שיהיה מספר דומה של נציגים לפנאתינייקוס, לאולימפיאקוס ולא.א.ק. שחקנים ממועדונים אחרים לא נחשבו גם אם שיחקו באירופה.

ריהאגל אמר שייבחר מי שיתאים לו, אבל במקביל עבד על איחוד הכוחות, אסר על הזכרת המועדונים, עשה תרגילי גיבוש עם חניכיו, הכריח שחקני פנאתינייקוס ואולימפיאקוס לחלוק חדרים בנסיעות, ומחק את הצבע האדום או הירוק מהחולצות הכחולות של הנבחרת היוונית. הוא גם הזמין שחקנים יוונים שמשחקים באירופה, והעיף מהסגל שחקנים שמתחו אפילו מעט ביקורת על החלטותיו.

הבולט שבהם הוא גיורגיוס גיואורגאטוס, אולי השחקן היווני המוכשר ביותר, ששיחק באינטר. "כשהגעתי לפני שלוש שנים, כל אחד עשה מה שהוא רוצה", אמר ריהאגל. "לימדתי אותם שרק אם יעבדו ביחד יצליחו".

שנים נאבקו שחקני הנבחרת ומאמניה בהתאחדות היוונית. השחקנים על פרמיות, והמאמנים על בלעדיות מקצועית. ריהאגל, שהאגדה עליו מספרת שבמועדונים הגרמנים שבהם עבד היה דואג גם לנייר טואלט בשירותים, פשוט לא איפשר לאנשי ההתאחדות לקבוע כלום, הוא עיגן בחוזהו שהתערבות בעניינים מקצועים תגרור להתפטרותו. בהמלצתו בנתה ההתאחדות היוונית מתקן אימונים חדיש, עם התנאים הטובים ביותר לנבחרת.

על אף האחדות וההרמוניה, כשריהאגל דרש מכל בית ביוון להניף את הדגל הלאומי אחרי הניצחון הראשון על פורטוגל, רק מעטים עשו זאת. רק העלייה משלב הבתים הכניסה את היוונים לטירוף הנבחרת שאוחז בהם עד היום.