נבחרת ישראל ביורו 2004. יומן מסע

מדי פעם אני פוגש כמה חברים וותיקים בחוף הים. אני חושב שהם היחידים ששומרים חסד נעורים לימיי ככדורגלן מיתולוגי (בתיכון מקיף על שם יחרוץ בן שרשור), הם תמיד רואים אותי, ובאים לי בהפוכה עם השאלה: "תגיד, אם היית משחק במשחק בינארצי, היית מחליף חולצה או זורק ליציע?" מפורשות אני עונה להם שהייתי מחליף ולא זורק. לא חבל? שיהיה אוסף לאחיינים שלי.

אבל כשחזרתי הביתה התחלתי להתחבט בשאלה הזו, אולי כדאי לזרוק לקהל? ככה אחשוף איזה קעקוע סקסי ויהיו לי יותר כוסיות, אולי אני גם אזרוק את המכנסיים, כמו די ליביו הארס הקטן. אולי.

הרהרתי והרהרתי עד שצלצול טלפון החריש את אוזניי, היה זה גרנט: "אני רוצה אותך ביורו 2004, חסר לי חלוץ". בדיוק כתבתי משהו ל"וואלה!" ולא היתה מזיקה לי איזו נסיעה לחו"ל.

"כן, למה לא", אמרתי לו. "רק תגיד לסטוצ`ינסקי שזה 'שרבני' ולא 'שהרבני'. תמיד דוחפים לי את ה-ה' בשם משפחה וזה די חשוב כי זה מודפס על החולצה, ולמה לסבך את השדרים של היורו ספורט? גם ככה קשה להם". גרנט צחק (נדמה לי), ואמר שיסגור לי את הפינה הזאת.

כל המחנה אימון חשבתי רק על דבר אחד: לזרוק את החולצה ליציע או להחליף אותה עם שחקן אחר. לזרוק או להחליף? בחימום, במשחקונים, בארבע על ארבע, בריצות בהרים - רק על זה חשבתי.

בסוף החלטתי שאני מחליף וזהו. ה-19 שלי היה פנוי וחשתי הקלה כי עד לא מזמן היה את החוק המטומטם הזה של פיפ"א, שכל ההרכב חייב להיות מ-1 עד 11, אבל אני מהילדים משחק עם ה-19 בגלל סקילאצי הגמד. מזל שבסוף גם בפיפ"א הבינו את העניין הזה שלנו, של השחקנים, כקופירייטרים של מספרים.

משחק ראשון שיחקנו נגד הולנד, המטרה הייתה ואן-ניסטלרוי. חשבתי להחליף משקפיים עם דאוידס, אבל אני לא אוהב "אוקלי", אז ואן-ניסטלרוי היה האופציה הראשונה. אבל ברגע האמת לא הייתי חד מספיק, וגם די התרגשתי. מה, אני ארוץ אליו 'בוא נחליף חולצה'? דברים כאלה צריך לסגור עוד במנהרה. בנאדו היה יותר מהיר ועד שהגעתי לכיוון כבר הסתובב כמו טווס עם החולצה הכתומה על הכתף. הסתפקתי בקוקו. דומה לאילי גורליצקי, אבל בכל זאת, ברצלונה וזה.

במשחק השני, נגד צרפת סימנתי כבר במנהרה להנרי שבסוף המשחק אני מחליף איתו חולצה. הבן זונה הנהן עם הראש אבל לא עמד במילה שלו, והחליף עם נמני. "ססססאמק יא כושי צרפתי" סיננתי. כל כלב בי ג'י יומו. הסתפקתי בטרזגה.

המשחק שלישי הגיע ועמו הזמן להחליף טקטיקה. כל הדקה האחרונה קירקרתי סביב ראול כמו איזה אהבל, וצעקתי על קייסי שאני לוקח אותו אישית, את ראול, שמתי גם גול משהו טוב במספריים במשחק הזה, אז קייסי הקשיב לי.

נגמר המשחק, סימנתי לו על החולצה וקרצתי לו קריצה כזאת של מסכן, קריצת 'תעשה מערוף'. ראול הבין את המסר, "גוד גול", הוא אמר לי והחלפנו. לבניון יצא העשן מהאוזניים, ואני אפילו לא יודע ספרדית. פיני בלילי סינן לי "חכה, חכה". לך תעשה גבות אמרתי לו.

נגד לטביה... אני אגיד לכם את האמת... לא היו לי הרבה אפשרויות, מה אני אחליף חולצה עם פרוחננקובס? יש לי אותו פה בקריית שלום. החלטתי לזרוק את החולצה לקהל, הייתי חייב פעם אחת לפחות. שיהיה לרזומה.

ברבע גמר כבר הייתי תותח. אחרי הגול שלי נגד ספרד, והראיונות שהענקתי לכל רשתות הטלוויזיה, החלטתי שאני לא עושה שום צעד, כולם יחכו בתור, הפעם אני בוחר. הוגרלנו שוב נגד צרפת, הבקעתי באיזה דרדלה והפסדנו 3:1 .בסיום המשחק זידאן בא אלי כמו גדול ועשה לי סימן עם העין של בוא נחליף, טפחתי לו על הכיפה והחלפנו.

הנרי? לא היה לו אומץ להסתכל עליי, נפגשנו אחרי זה בסט של אחת הפרסומות של "אדידס", הוא בא אלי להתנצל, אמרתי לו "זה בסדר תיירי, אני מעל זה".