פנדלים זה לא כדורגל?

אלן האנסן היה פעם בלם חכם בהרכבים הגדולים של ליוורפול שזכו באליפויות אירופה. היום הוא פרשן הבי-בי-סי למשחקי אליפות אירופה בפורטוגל. במחצית המשחק בין דנמרק לצ'כיה - 0:0 משעמם שעתיד להפוך לניצחון צ'כי מרשים - התייחס האנסן במבטא סקוטי כבד לאפשרות ההכרעה בפנדלים.

"הייתי פעם אחת במצב הזה", נזכר האנסן, "עם ליוורפול בגמר גביע האלופות ברומא, מול רומא. כל מה שאני זוכר הוא שישבנו על הדשא בעיגול האמצע ואפילו לא ידעתי מה התוצאה. לא היה אכפת לי מה התוצאה או אם ננצח במשחק. אתה רק יושב שם ומתפלל שלא יבקשו ממך לבעוט". האנסן, אגב, קיבל את מבוקשו ולא התבקש לבעוט באותו ערב. ליוורפול ניצחה בדו-קרב בלעדיו.

הכרעה בבעיטות מ-11 מטר היא סוף הציוויליזציה בכדורגל, המקום שבו נגמרים המרכיבים הבסיסיים של המשחק: לא חברות ולא קבוצה ולא עבודת צוות. כל שחקן לעצמו. לפעמים זה משעשע. אולי שטיליקה, בלם גרמני ענק וקשוח, החטיא את הבעיטה שלו מול צרפת ב-1982, הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הוכרע משחק גביע עולם בדו-קרב כזה. שטיליקה השתטח על הדשא כשהוא ממרר בבכי וכלל לא שם לב לכך שהצרפתי דידייה סיקס החמיץ מיד את הבעיטה הבאה (גרמניה ניצחה).

לפעמים זה חושף קבוצות במלוא כיעורן. כך היה בנבחרת הולנד של יורו 96'. לאורך כל הטורניר סבבו שמועות על מתח בין-גזעי בנבחרת. ואז הגיע תור הבעיטה האחרונה ברבע הגמר מול צרפת. קלרנס סידורף, שחקן שחור, החטיא. בתמונה המפורסמת אחר כך ניגשים רק שחקנים שחורים לנחם אותו, בעוד השחקנים הלבנים אדישים למתרחש.

זו רולטה שמשאירה כתם על הישגם של המנצחים ודנה את המפסידים לגרועה שבתחושות. לא לתחושה המנחמת שעשו כמיטב יכולתם מול יריב עדיף, או בר מזל, אלא לתחושה כי הפסידו את המשחק במו רגליהם. ברשלנות ובחוסר מקצועיות. מכל הטעויות שהם אי פעם עשו במגרש הכדורגל, זו הטעות שאותה שחקנים מחמיצים יידרשו להסביר שוב ושוב. קודם כל לעצמם.

כי פנדל, אחרי הכל, הוא הדרך הקלה ביותר להבקיע. 75% מהפנדלים בליגות אירופה נוחתים ברשת. פנדל תוך כדי המשחק הוא בדרך כלל עניין ששחקנים מוכנים לרמות בכדי להשיג אותו ומתקוטטים על הזכות לבעוט אותו; לא האחריות המעיקה שמתאר האנסן.

אולי משום כך, אחד הדברים היחידים שאפשר לעשות ברולטה הזאת הוא לנסות לשמור איכשהו על רוח הקבוצה. זה אירוע שכולו פסיכולוגיה ולקבוצת תמיכה יש כנראה הסיכוי היותר טוב לנצח בו. כמו נבחרת פורטוגל ברבע גמר אליפות אירופה הנוכחית. בעוד האנגלים יושבים בחרדה בעיגול האמצע, הפורטוגלים עמדו והחזיקו ידיים. זה ניכר בביטחון העצמי של בועטיהם - שבעטו בפשטות לפינות, בעוד האנגלים מטווחים במלוא כוחם, למרכז השער במקרה הטוב ולשורה ה-24 ביציע במקרה של דייוויד בקהאם.

אין לבעיטת 11 מוצלחת שום קשר לכישרון. אולי להיפך. בניסיון בלתי-מחייב להרכיב את נבחרת-כל-הזמנים-של-מחמיצים-בדו-קרב-פנדלים-בטורנירים-בינלאומיים-חשובים אי אפשר למצוא מקום לדייוויד בקהאם. פרנקו בארזי ורוברטו באג'יו (איטליה), יאפ סתאם ומרקו ואן באסטן (הולנד), פרננדו היירו (ספרד), שטיליקה (גרמניה), סוקרטס (ברזיל), מרדונה (ארגנטינה), מישל פלטיני (צרפת) ואלקיאר-לארסן (דנמרק). הגדולים שבגדולי הגדולים זוכים בקלות במקום בהרכב.

זה עצוב, כי ההחטאות בפנדלים נעשות חלק באתוס של הגדולים הללו. זינאדין זידאן ביקום המקביל, שהחמצתו הביאה להפסד הצרפתי בדו-קרב מול איטליה ברבע גמר גביע העולם, היה יורד בדרגה ומשתווה בדברי ימי המשחק בערך ללואיש פיגו. רוברטו באג'יו של 94', אילו רק הבקיע וניצח את ברזיל בפנדלים של הגמר, היה הופך שווה ערך למרדונה 86' - שחקן שסחף לבדו נבחרת לאליפות העולם.

אולי הגדולים מחמיצים, כי הפנדלים הם ההיפך המוחלט מגדולה בכדורגל. כוכב כדורגל, להבדיל מכוכב כדורסל, למשל, לא נמדד באחריותו, או בהצטברות של הרבה פעולות מוצלחות אבל פשוטות יחסית. כוכב כדורגל יכול לנמנם במגרש דקות ארוכות ויכול גם לטעות לא מעט. כוכב כדורגל הוא זה שמעז, טועה לא פעם, אבל לבסוף מוציא לפועל את המהלך המכריע. בדיוק להיפך מפנדלים. אין שום דבר מסובך בפנדל. אין שום מקום לדמיון. פנדל הוא צפוי. לא פלא שהוא מכשיל את אמני הבלתי צפוי.

חוץ מסוג אחד של כוכבי כדורגל.
לנבחרת המחמיצים הגדולים אין שוער. כי שוערים לא נוטים להחטיא בפעמים המעטות שהם מחליטים להשתתף גם כבועטים בבעיטות הכרעה. אולי כי מבנה האישיות שלהם הפוך מזה של כוכב השדה. שוער כן נמדד ביכולתו לבצע את הפעולות הפשוטות, ורגיל למצב שבו טעות מזערית היא סוף העולם.

וחוץ מזה, שוערים נמצאים במצב נפשי שונה לחלוטין בזמן הבעיטות. עם אלן האנסן באולפן הבי-בי-סי ישב פיטר שמייכל, גדול השוערים שזכינו לראות באמת הרבה. "פנדלים בשביל שוער הם אירוע נפלא", אמר שמייכל. "עכשיו אתה יכול רק להפוך לגיבור. אני הייתי מחליט מראש לאן אני מזנק בכל אחת מחמש הבעיטות. בכלל לא התחשבתי בתוצאה, או בבעיטות הקודמות. תן לבועט להתייסר בניסיון לנחש אותך".

ובאמת, ריקרדו, השוער הפורטוגלי, היה מלא חדווה בזמן הבעיטות מול אנגליה: משחק בעצביו של בקהאם, מעודד את שחקניו, שולט באירוע. ולבסוף, אחרי שעצר את הבעיטה של דאריוס ואסל, בעט בדיוק מושלם את הבעיטה המכרעת.

פנדלים יכולים לשקף בצורה ברורה את האופי הלאומי. או לפחות את אופי תרבות הכדורגל במדינה. יממה לפני המשחק בין אנגליה לפורטוגל התאמנה הנבחרת האנגלית באיצטדיון המשחק. האנגלים שמו לב לכך שמשהו לא תקין באחת מנקודות ה-11. הם הודיעו לאופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית שמנהלת את המפעל. המדהים הוא שאנשי נבחרת אנגליה סיפרו את הסיפור הזה למחרת המשחק כהסבר להפסדם. כמו נהג רשלן שמשתמש בבית המשפט בטיעון שהיה שיכור.

כמה אנגלי! אמונה קוסמית בפעולת הרשות. ראית את הבעיה, הודעת לאחראים, אתה כבר לא אחראי. זה הפקיד באופ"א שאחראי עכשיו. הפקיד בטח מצטער עכשיו מאוד, אחרי שראה את עננת החול שיצרה הבעיטה הגורלית שהחמיץ דאריוס ואסל. הפקיד ייאלץ להתנצל. אולי יוסקו מסקנות אישיות.

הפורטוגלים, מן הסתם אנשים מורגלים פחות באחריות ציבורית ויותר באוזלת יד של רשויות, הגיבו בצורה קצת אחרת. אחד אחד הם ניגשו לנקודת הפנדל המפוקפקת ועסקו בפדנטיות בהידוק פיסת הדשא שעליה יונח הכדור. כריסטיאנו רונאלדו אפילו קפץ על הנקודה כתריסר פעמים.

אבל התגובה היותר טיפוסית ביותר היא הדחקה. קצת פחות מ-25% ממשחקי הנוק-אאוט באליפות העולם מאז 1990 הוכרעו בפנדלים. לא מגיפה, אלא עניין סטטיסטי פשוט. כ-35% מהמשחקים מסתיימים ממילא בתיקו, והארכה של 30 דקות מפחיתה כמעט שליש מהמקרים הללו. אבל נראה שכמעט תמיד נוחתים הפנדלים על הקבוצות כהפתעה עצומה. כתקלה שאיש לא היה מסוגל לחזות מראש. גם אחרי שהאיטלקים הודחו בדרך הזאת בשלושה גביעי עולם רצופים. גם אחרי שההולנדים לא הודחו בשום דרך אחרת בין 1996 ל-2000.

מדהים לראות כמה מעט יודעים שחקנים מקצוענים וקבוצות על חוקי ההכרעה בפנדלים. ב-1996 במנצ'סטר, בחצי גמר אליפות אירופה, ניגש הצ'כי לובוס קוביק לבעוט את הבעיטה השישית לנבחרתו. השופט עצר אותו. כי קוביק כבר בעט פעם. הצ'כים חשבו, שכמו בהוקי קרח, צריך למנות רק חמישה בועטים ובמקרה של שוויון הם בועטים שוב. במציאות, כל שחקני הקבוצה צריכים לבעוט לפני שמתחיל סבב נוסף. או סבב רביעי, כמו שקרה במשחק הגביע הארגטינאי בין ראסינג לארחנטינוס ב-1989, שהוכרע 20:19 אחרי שיא עולמי של 44 בעיטות. רוב הקהל כבר עזב את האיצטדיון. פנדלים הם דרמה טלוויזיונית משובחת, אבל חנטריש גדול במגרש.

יממה לפני המשחק בין שוודיה להולנד באליפות הנוכחית, סירב מאמן הולנד, דיק אדבוקט, לאמן את שחקניו בבעיטות מהנקודה הלבנה. "זה לוטו ואי אפשר ללמד שחקנים איך לבעוט פנדל", אמר המאמן הלאומי של אומת כדורגל שהיא מודל לכל שיטות האימון. וגם אומה שנבחרתה הודחה ארבע פעמים בתוך שמונה שנים מטורנירים בינלאומיים בגלל פנדלים. מדוע אפשר להתאמן בתיקולים, בנגיחות, בעמידה בחומה, בהיערכות לכדור קרן, בתגובה לכדורים שנהדפים מהקורה, בבעיטות עונשין רגילות - אבל לא בבעיטות 11? בכלל לא ברור.

חוסר האונים הזה הוא עניין ייחודי לכדורגל. פנדלים יש גם במשחקים אחרים. למשל, הוקי שדה. נבחרת הוקי השדה של הולנד הפסידה פעם בפנדלים בטורניר האולימפי. התגובה היתה אימוני פנדלים. בטורניר האולימפי של שנת 2000 בסידני ההולנדים ניצח בפנדלים הן בחצי הגמר והן בגמר.

אבל יש גם תגובה לאומית רציונלית.
הכרעה בפנדלים הוכנסה לתקנון בטורנירים בינלאומיים חשובים אחרי אליפות העולם ב-1970. לפני כן היו נהוגות שיטות כמו משחקים חוזרים (שעדיין נהוגים בגביע האנגלי) ואף הכרעה בהטלת מטבע. איטליה העפילה כך לגמר אליפות אירופה של 1968, בשנה שבה ישראל הודחה בצורה דומה מהטורניר האולימפי.

בגלל שיטת משחקי גביע העולם בשנות ה-70 - רוב המשחקים התקיימו בשיטת הבתים ורק משחק הגמר עצמו היה משחק שאפשר להכריעו בנוק-אאוט - שש שנים חלפו עד המשחק הבינלאומי החשוב הראשון שהוכרע בדו קרב של פנדלים. זה קרה בגמר אליפות אירופה של 1976 בין מערב גרמניה לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. הבועט הגרמני הרביעי, אולי האנס, היה הראשון להחטיא והבועט הצ'כוסלובקי האחרון החליט להפוך את הבעיטה שלו למחאה נגד השלטון הטוטליטרי של ארצו והקפיץ כדור חלש למרכז השער. אבל ספ מאייר זינק זינוק פנתרי לפינה, והכדור התגלגל אל הרשת. "אילו מאייר היה עומד במקום, ציפה לי עתיד של פועל בית חרושת ב-25 השנים הבאות", אמר אנטונין פננקה כעבור שנים.

התגובה הגרמנית הראשונית היתה פילוסופית. "אולי זה עדיף, אולי יהיו לנו יותר חברים עכשיו", נכתב ב"פרנקפורטר אלגמיינה". "ניצחון גרמני גם בדו קרב הזה (גרמניה כבר היתה אלופת העולם ואירופה, ובאיירן מינכן מחזיקת גביע אירופה לקבוצות) היתה יוצרת לנו תדמית בלתי מנוצחת ואל-אנושית".

התגובה המערכתית יצרה לגרמניה תדמית בלתי מנוצחת ואל-אנושית. מאז ההחטאה של האנס, החטיאו נבחרות מערב גרמניה וגרמניה המאוחדת רק בעיטה אחת ב-14 טורנירים בינלאומיים שבהם השתתפו. זה כולל הן בעיטות בתוך זמן המשחק הרגיל והן 21 מתוך 22 פנדלים שבעטה גרמניה בדו-קרבות.

זה לא מקרה. הגרמנים הגיעו לכמה תובנות מעניינות בתחום זה. כך, למשל, בעוד שהבועטים האנגלים וההולנדים הם בעיקר שחקני קישור והתקפה, כי חלוצים וקשרים אמורים לדעת להבקיע, יותר ממחצית הפנדלים של גרמניה בטורנירים בינלאומיים בעטו שחקני הגנה וקישור אחורי. שחקנים חסרי מעוף, נטולי דמיון - שבעטו כדור חזק, בדרך כלל לאחת הפינות הגבוהות.

הנבחרת האנגלית היחידה שניצחה אי פעם בדו-קרב פנדלים, היתה הנבחרת היחידה שערכה אימוני פנדלים. כך ניצחה אנגליה את ספרד ב-1996. בחצי הגמר מול גרמניה שוב דייקו כל חמשת הבועטים האנגלים שהתאמנו לקראת העימות. הבעיה היא שגם הגרמנים דייקו בכל חמש הבעיטות, וכאן נגמר ההיגיון האנגלי. מישהו תפס את גארת סאות'גייט ואמר לו לבעוט את הבעיטה השישית. סאות'גייט החטיא את כל שלוש בעיטות ה-11 הקודמות שבעט בקריירה שלו, והחטיא כמובן גם את זו.

"שתיקה מעיקה שררה בחדר ההלבשה", מתאר הביוגרף של פול גסקוין את הארוע, "עד שהקפטן טוני אדמס שבר את השתיקה. הוא ניגש אל גארת סאות'גייט ואמר לו, 'אתה חייב להודות, זה היה פנדל די מחורבן'".