המלך הוא עירום, אבל בעיקר עצוב

דייויד בקהאם שם את הכדור על נקודת הפנדל. הוא הסתכל עליו, מרוכז, שם את ידיו על מותניו, ולקח נשימה ארוכה. מבטו הראה שהוא יודע. הוא פשוט יודע. הבעיטה שבאה לאחר מכן, ומן הסתם רק בדקות אלו ממש נחתה אי שם באוקיאנוס האטלאנטי, הייתה החותמת הסופית לכל מי שעוד היה צריך הבהרה – דיוויד בקהאם הוא הרבה דברים, אבל הוא בהחלט לא כוכב. אני יודע שזה לא הוגן, וכי רבים וטובים החמיצו פנדלים, אבל זו הייתה מעין חותמת סופית וסמלית לטורניר איום ולעונה זוועתית, שביססה את מעמדו של בקהאם כבלוף.

אנו נמצאים בעידן שבו הכדורגלנים ברמה הגבוהה הם אולי הספורטאים המושלמים ביותר בעולם: היכולת הפיזית, המהירות, העוצמה, התחכום, ובעיקר הרבגוניות שלהם קפצו בעשרות מונים בשני העשורים האחרונים. שחקן ממוצע צריך להפגין מגוון יכולות הגנתיות והתקפיות, ניידות, מהירות וקשיחות, להיות בלם קדמי וחלוץ, קשר בונה וקשר הורס, מגן ותוקף בו-זמנית. עידן הבלמים הקצבים מחד והפרימדונות זעירות-הקומה המלהטטות בכדור – חלף. לשחקן שניחן רק במגוון מוגבל של כישורים אין מה למכור ברמה הגבוהה. הנבחרות ששלטו בשנים האחרונות – צרפת וברזיל – הציגו מבחר שחקנים ראוי לשנות האלפיים, בעלי יכולות מגוונות בכל צד של המגרש. מבחינת יכולותיו, דייויד בקהאם הוא שריד של תקופה אחרת: בעיטות חופשיות נהדרות, מסירות מדויקות, אבל יכולת מוגבלת בכל היבט אחר של המשחק. לרגעים הוא דומה לשחקן הבועט בפוטבול האמריקאי – שחקן שנכנס לרגע אחד כדי לבצע בעיטה לשער, אך לא מעורב במשחק עצמו. הבעיה החמורה באמת היא לא שבקהאם הוא שחקן בינוני, אלא בעיקר שהוא שוכנע, כפי ששוכנעו עשרות מיליונים בעולם, שהוא באמת כוכב על. בתקופה בה ביכולתה של התקשורת לקחת כל אדם, ללא קשר לכשרון, ולהפוך אותו לכוכב, דייויד בקהאם הוא רק אחד מבין עשרות כוכבי שווא שהעולם שלנו סובב סביבם. הוא נראה טוב, הוא התחתן עם הכוכבת המתאימה, הופיע בפרסומות הנכונות, והוא צנח על מדינה שצמאה לאבק כוכבים שיטשטש במעט את האפרוריות המדכאת ששורה עליה, ולא רק בתחום הכדורגל. אך מרוב התלהבות נשכחו יכולותיו המוגבלות של המלך הערום, ואירופה כולה נסחפה בקסמיו של המלך דיוויד, מבלי להבין שאלו בעיקר קסמיהם של אשפי יחסי ציבור ופרסומאים.

במשך כל ארבעת משחקיה של אנגליה בטורניר, בכל פעם שנגע בקהאם בכדור עבר רטט של התרגשות באצטדיון. אבל על הבמה המרכזית נוכחנו עוד פעם, שעול הכוכבות שהוטל עליו מגביל אותו משל היה כדור ברזל הקשור לרגלו. בכל פעם שהוא ניסה לבצע מהלך כלשהו, שאגות ההערצה של הקהל היוו תפאורה מגוחכת ומוגזמת לנוכח תוצאות המהלך. ברגע לפני הבעיטה בראשונה בדו-קרב עם פורטוגל, מבטו של בקהאם, לחוץ, נוגה, עייף, הראה שהוא יודע. זהו רגע עצוב ומדכא, לראות אדם שברגע החשוב מכל, פתאום מתבהר לו שהכל סביבו הוא שקר חלול. דווקא הרגע הזה הוא אולי הרגע שנזכור מהטורניר הנהדר הזה.