ברצלונה 1992

אם יש עיר שחייבת את פריחתה ב-12 השנים האחרונות למשחקים האולימפיים, הרי זאת ברצלונה הקטלאנית. מה שהלך שם לפני ומה שהולך שם עכשיו זה פשוט עולם אחר והכל בזכות התשתיות האולימפיות. חואן אנטוניו סאמרנש, יו"ר הוועד האולימפי ובן העיר, זכה להגשים את חלומו לארח אולימפיאדה בסלון הפרטי שלו, והתוצאה הייתה משובחת.

תוכנית המשחקים הורחבה ל-25 ענפים, ו-9,367 ספורטאים מ-169 מדינות לקחו בהם חלק כאשר ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת ובמקום הגיעה נבחרת בשם "חבר העמים", דרום אפריקה חזרה לאחר החלפת השלטון וגרמניה הגיעה מאוחדת. גם יוגוסלביה התפרקה וראינו הופעות בכורה של המשלחות מקרואטיה, סלובניה, ובוסניה-הרצגובינה.

המתעמל הבלארוסי ויטלי שרבו היה הכוכב האישי הגדול ביותר של המשחקים כאשר זכה בשש מדליות זהב. דרארטו טולו, האתיופית שניצחה בגמר ב-10,000 מטרים, הייתה לשחורה הראשונה לזכות במקצה הזה. היא חחגה את הניצחון בריצה משותפת עם הזוכה במקום השני, אלנה מאייר, לבנה מדרום אפריקה. עוד לפני ששמענו על מייקל פלפס ואפילו על איאן ת'ורפ, השחיינים הרוסים בראשות אלכסנדר פופוב וייבגני סאדוביי היו אלה ששלטו בבריכה, במקרה הזה במשחי החתירה. הכוכבת בבריכה הייתה כריסטינה אגרסגי ההונגריה, שזכתה בשלוש מדליות זהב.

האטרקציה המרכזית הייתה כמובן נבחרת החלומות שם מייקל ג'ורדן, מג'יק ולארי בירד, שמו סוף למעשה לכדורסל התחרותי במשחקים האולימפיים (לפחות ל-12 שנים), אבל עשו זאת בשואו יוצא דופן. לתחרויות הבייסבול שהתקיימו לראשונה במשחקים האולימפיים האמריקאים לא דאגו לנבחרת חלומות, וקובה, שהחרימה את המשחקים ארבע שנים לפני כן, זכתה במדליית הזהב. בישראל זוכרים כמובן את המשחקים האלה בזכות המדליה האולימפית הראשונה, מדליית הכסף של יעל ארד. יום לאחר מכן, אורן סמדג'ה זכה במדליה אולימפית שניה.