טוב, אני יודע שמה שיש לי לומר, בטח יציב אותי בעמדת מיעוט, אבל הגעתי למסקנה שאני פשוט חייב להוציא את זה: היורו הזה מעניין לי את האחוריים (ביום טוב).
כבר אחרי יומיים-שלושה של טורניר, המסקנה הנ"ל החלה לנקר ולהציק. בתחילה זה היה מין דגדוג בלתי מוכר בשיפולי הבטן, משם בזחילה איטית במעלה החזה, עד ההתפרצות מבעד לפה. כמובן שאני מסתכן בנידוי של חבריי הקרובים, וישנה סבירות לא מבוטלת שאפילו חברה שלי, שבימים נטולי בופון וקינג דיוויד, לא ממש מבינה את פשר ההיצמדות שלי למרקע שמראה לי במשך שעה וחצי, "הרבה דשא, וכמה קווים לבנים" כהגדרתה, אפילו היא בוודאי תסתכל עליי עם לפחות גבה אחת מורמת. ושלא תבינו אותי לא נכון, עבדכם הנאמן חולה כדורגל מהסוג האנוש, שלא לומר, הכרוני סופני. העניין הוא, שכנראה לאט לאט אני הופך לאוהד מקומי בלבד. משנה לשנה וכנגד כל חוקי ההגיון, הפנאטיות שלי לקבוצה הפרובנציאלית והחבוטה שלי רק גוברת, ומשחיתה כל צורך בגירויים חיצוניים וחוצ-לארצים. לפרובנציאלית החבוטה שלי קוראים אגב בכלי התקשורת: בני יהודה ת"א.
לשווא ניסיתי למלא את החלל שפערה עונת המלפפונים בכל מיני חיקויים מלוקקים, סטייל פירס, פיגו וואן-ניסטלרוי, אבל ללא הועיל. אפילו גאטוסו הערס האיטלקי לא הצליח לספק את החסך שלי באיזה ירון אביחיל ומוטי ששון בגליצ' משולב לרגליים של חלוץ צעיר ושאפתן של איזה מכבי פ"ת או הפועל ב"ש כזאת. כל אוהד כדורגל שפוי מתרפק בעונת מלפפונים שכזאת על מהלכי הכדורגל המתוחכמים שמספק ובטח עוד יספק היורו, אבל אני שוב ושוב מוצא את עצמי מזפזפ בדקה העשרים למשחק ל-5+ כדי לבדוק אם יש שם איזו ידיעה שהתקבלה זה עתה על רכישה תמוהה של הפרובנציאלית שלי לקראת העונה הבאה.
ולמה, למה אני לא מסוגל להניח בצד ולו רק ל-3 חודשים את הריצה ההזוייה שלי אחרי כאב הלב הזה שנקרא הקבוצה משכונת התקווה? למה אני לא מסוגל לעטות על גופי את החולצה הכתומה המסורתית שלי ( זאת שאבא קנה לי אחרי האליפות ההיסטורית ההיא ב-1990 ), ולהעמיד פנים שהאריה השואג שמהווה את סמלה של בני-יהודה, הוא בעצם האריה ההולנדי של נבחרת האורנג' ? למה אני פשוט לא יכול להתרגש מגול מדהים של קסאנו אחרי 258 מסירות רצופות של הסקוואדרה אזורי, וכן מצליח להפיק מעצמי עור ברווז בצירוף של גרגורי הנאה בכל פעם שבאטורינה יוצא מצבת של 2 שחקנים שלחצו אותו רק כדי להחזיר פס אחורה ליניב ווהבה?
אם בטורנירים קודמים עוד ניסיתי להילחם בסימפטומים המבצבצים, ובליגת האלופות צפיתי פה ושם, הפעם ביורו 2004 אני פשוט מסרב להיכנע לזרם שמכריח אותי למצוא מזור לייסורי נפשי המקומית בדמויות פלסטיק שמייצגות מדינות שרוב הזמן לא ממש מסמפטים אותי ואת שכמותי. אז תעמידו אותי לפני הקיר שמכוסה בדגלי אנגליה, כסו את עיניי בצעיף של פורטוגל, כוונו אליי את רובי הזיקוקין של טקס הפתיחה של הטורניר, ובהישמע הפקודה שחררו לכיווני את מיטב החזיזים שיש ליבשת אירופה להציע. ואם תחטיאו בטעות, אנא שלחו אותי לישון ותעירו אותי רק כשאלון יפת ישרוק את השריקה הראשונה שלו לעונת 2004-2005 .
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם המלא.