פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בן זונה זה בסדר, אבל אל תקרא לי הומו

        בעוד יום הגאווה הוא כבר כמעט חג לאומי, בעולם הספורט המציאות הרבה פחות ורודה. יצאנו להבין איך, מי, כמה ולמה. כתבה מיוחדת

        ידיעה שפירסמה לא מזמן הרכילאית הוותיקה "ליאורה", בה נכתב על פרידתם של שני כדורסלנים מליגת העל לפני כחודש וחצי, לא הפתיעה רבים המכירים את הענף מקרוב, אבל מרבית אוהדי הספורט שקראו את הידיעה הלא מרעישה, לפחות מבין אלה שעבדכם הנאמן מכיר, חזרו עליה פעמיים או שלוש כדי להשתכנע שלא טעו בהבנת הנקרא ואחרי זה, בערב, הריצו על זה צחוקים עם החבר'ה. רק תארו לכם איך ידיעה דומה על שני כדורגלנים היתה מתקבלת אם היתה מוצאת את דרכה למדור הרכילות של 'ספורט ידיעות', שמעדכן את העם באופן קבוע על החלפות הנוזלים בין כוכבי הדשא לכוכבות המסלול.

        אין נתונים מדוייקים על אחוז ההומסקסואלים והלסביות בחברה, אבל הערכות מדברות על חמישה עד עשרה אחוז מהאוכלוסיה, כאשר שני שליש מהם גברים. בחלקים גדולים של החברה, במיוחד בעולם התרבות והבידור, ובסצינת חיי הלילה של תל אביב, 'הומו' היא כבר מזמן לא מילת גנאי ולפעמים נדמה כי 'הומואיות' זה כמעט סוג של טרנד. זמר כמו עברי לידר הפך את עצמו למותג נחשק ברגע שיצא מהארון (אפילו זרם המעריצות לא נפסק), אבל מה היה קורה לכוכב ספורט במצב דומה אפשר להבין מהמבוכה בה ענו מרבית המרואיינים לכתבה זו והצורך של כולם להדגיש "שמעתי על .... אבל אולי זה רק שמועות". ואולי מספיק היה להתרשם ממשחק אסוציאציות שערכו במקומון "תל אביב" עם פיני גרשון בשלהי העונה האחרונה.

        "מגעיל", היתה התשובה של גרשון כשנשאל מה דעתו על הומואים, אותה מילה בדיוק בה השתמש רגע קודם כדי לתאר את רוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר. וזה מבנאדם שכל החיים שלו נמצא בחברת גברים שרואים זה את זה יותר מאשר את המשפחות שלהם, מתקלחים ביחד, ומתחבקים בערימות קבוצתיות אחרי נצחונות.

        אמסלם באמת לא לבד

        אי אפשר כמובן לדבר על הנושא מבלי להזכיר את פרשת שמעון אמסלם ועיתון "העיר". בתקופת היריבות הגדולה עם קווין מגי ז"ל היה אמסלם הראשון שזכה לפזמון הידוע על פי מנגינת "מעל פסגת הר הצופים". לא משנה בכלל למה אלפי אוהדים בחרו לקרוא לו הומו, אבל אמסלם, שספג קללות מכל הסוגים והמינים לאורך הקריירה, אהב פחות מכולן את הקריאה שהאשימה אותו, לפני שהכתירה אותו גם כבן זונה, בבגידה בטוהר הגברי. עד כדי כך הוא לא אהב אותה שכאשר 'העיר' פרסמו ב-1995 כתבה לקראת אולימפיאדת הגייז הראשונה, תחת הכותרת: "אמסלם לא לבד", הוא לקח אותם לבית המשפט. אמסלם, שניצח באותו משפט וזכה ב-195 אלף שקל, העדיף לא להתראיין לכתבה זו, אבל נבהיר כי הבן אדם כבר הוכיח לכל העולם שהוא סטרייט.

        'מה אכפת לנו מי שוכב עם מי' תגידו, אבל חוץ מהרייטינג העולה של מדורי הרכילות שיעיד אחרת, במציאות הנוכחית, בספורט הפופולרי בישראל, זה שמתהדר באינטגרציה שהוא יוצר בין פריפריה למרכז, ערבים לישראלים ועשירים לעניים, יש מקום לכולם - כל עוד הם לא הומואים.

        "לא מכיר הומואים, לא מאמין שיש הומואים בכדורגל", אמר לנו המאמן הלאומי הנצחי שלנו, שלמה שרף. "אני שמח שלא נתקלתי בשחקנים כאלו במהלך שנות האימון שלי כך שלא היתה לי את הדילמה איך לנהוג איתם ולא להיתקל בזה בכלל. אני מקווה שגם לא תהיה בעתיד תופעה כזו בין השחקנים, כי אם היא תתחיל היא רק תלך ותגדל".

        אפשר לטעון ששלמה שרף לא כל כך מחובר למציאות, אבל אין ספק שהוא משקף סטייט אוף מיינד של הרבה אנשים, מה שמבהיר בדיוק למה כדורגלן שמעדיף את בני מינו, חייב להישאר עמוק בתוך הארון. גיבוש הזהות המינית הוא בכל מקרה תהליך שמסתיים רק באמצע שנות ה-20 של אדם, מסביר פסיכולוג הספורט נועם אייל, כך שלצאת מהארון בסביבה כל כך לא מקבלת הופך לדבר קשה עוד יותר. במסגרת האינטנסיבית של החיים הקבוצתיים, ובצל התקשורת, גם להישאר בארון זה לא דבר כל כך קל, ולכן אין זה פלא שמרבית הספורטאים העליזים בארץ מצטלמים עם מיני דוגמניות במועדונים אפלים ולעתים קרובות גם מתחתנים עם סיפור כיסוי יפה בחצאית.

        לא נעים

        קולו של שרף הוא כמובן לא מייצג בלעדי של אנשי הכדורגל, ורן בן שמעון, בעבר שחקן נבחרת, שאחראי היום על מחלקת הנוער של מכבי ת"א, מסביר: "אין לי ספק שיש שחקנים גאים בין שחקני הכדורגל שמשחקים כיום ולדעתי אין בזה שום פגם משום סוג שהוא. אני חושב דווקא שכיום אנחנו חברה יותר פתוחה לדברים כאלו, כולל השחקנים. אני אישית לא נתקלתי אבל אם יבוא אליי היום שחקן צעיר ויתוודה בפני, וזה בהחלט יכול לקרות, אני מבטיח לך שאני אתייחס אליו כשחקן מן המניין לכל דבר בלי שום הבדל. יהיה טוב הוא ישחק, לא יהיה טוב לא ישחק. למה הם צריכים להיות שונים? אין בנטייה המינית שלהם שום פגם ואסור לנו כחברה מתוקנת להתייחס לזה כך".

        אולי אסור, אבל לופא קדוש, שועל וותיק, שכמו מרבית חבריו לענף מציין כי "אישית לא נתקלתי בכדורגלנים הומואים", יודע איפה הוא חי: "אני בטוח שמי שהוא אכן כזה מסתיר את זה ואני מבין אותם – זו הרגשה לא טובה להיות שונה. תחשוב שהם כל הזמן בסביבת גברים, בחדרי הלבשה, בבתי מלון, במקלחות. אני אגיד לך את האמת: אני חושב שאם הייתי שחקן והייתי יודע שיש בקבוצה שלי שחקן הומו, לא יודע איך הייתי מתנהג, זו הרגשה מאוד לא נעימה".

        "כל עוד אנחנו שומעים בתקשורת משפטים הומפוביים וגזעניים מפי אנשים כמו פיני גרשון, אז ברור שספורטאים לא ייצאו מהארון", קובעת אורנה אוסטפלד, מאמנת הכדורסל שהפכה לאחד מסמלי הקהילה הלסבית בארץ. "החלק היותר גרוע הוא שהתקשורת אפילו לא מביעה מחאה על משפטים מהסוג הזה וכך היא מנציחה את הסטריאוטיפ".

        מאמן העבר ואגדת הכדורסל רלף קליין, עוד אחד ש-"מעולם לא נתקל בכדורסלנים הומואים", לא מסכים: "להגיד שהחברה בכדורסל מקשה על יציאה מהארון זה בולשיט וזה לא מקובל עליי. כמו שזה לא פוגע בחלק מהכדורסלניות שיצאו מהארון, זה לא יפגע בכדורסלנים שיחליטו לעשות את זה. אני לא אומר שאם מישהו יחליט לעשות את זה, זה יהיה נעים, אבל מקצועית, זה לא יפגע בשחקן עצמו".

        צביקה שרף, קולגה (לא מכיר אישית כדורסלנים הומואים, כבר אמרנו?), יודע איפה התיאוריה היפה נגמרת - וכמובן מי אשם בכך: "אם כדורסלן יחליט לצאת מהארון, הבעיה שלו לא תהיה עם השחקנים בקבוצה שלו. תהיה לו בעיה עם הקהל והעיתונות, שיתקשו לקבל את זה".

        "הסביבה שלנו, ובכלל זה אוהדי הכדורגל והקהל ביציעים", מעיד יו"ר איגוד הכדורגלנים אריה אלטר. "היא לצערי הרב עדיין פרימיטיבית בהרבה מאוד תחומים וגם בעניין הזה. שחקן לא ייקח סיכון לעשות צעד שעלול לגמור לו את הקריירה".

        "רוב הספורטאים עושים את החשבון שלהם מבחינה ציבורית", מסביר נועם אייל, שעבד בעבר עם נבחרת ישראל בכדורסל ועם קבוצות הכדורגל של מכבי ת"א וחיפה, וכיום עובד עם ספורטאים מהסגל האולימפי של ישראל. "אנחנו חיים בחברה שמרנית שמקשה על ספורטאים להיחשף ביתר קלות. קרו מקרים ששחקנים פרשו ממשחק כי הם לא יכלו להתמודד עם הלחץ. אף אחד לא ידע שהם הומואים, אבל הם עצמם לא יכלו להתמודד עם הנושא. המאבק הפנימי והיחסים מול חבריהם לקבוצה, היו גורם מכריע בהחלטה שלהם להפסיק להתעסק בספורט מקצועני".

        בדרכים, במקלחות, בחיבוקים אחרי גולים

        בספורט הנשים דומה כי הסוגיה יותר פשוטה, ולאו דווקא בגלל העניין הציבורי הנמוך יותר. "גם לכדורסלנית קשה לצאת מהארון", אומרת אוסטפלד. "אבל ברור שלה זה יותר קל בשל הסביבה". בחברה השמרנית שלנו ספורט תחרותי נחשב עדיין לתחום גברי, כך שאישה שעוסקת בו נתפשת על ידי רבים באופן כמעט אוטומטי כבעלת נשיות שחורגת מהמוסכמות הקלאסיות. אצל בני המין השני, הספורט נתפס כאחד המעוזים האחרונים של ה'גבריות הישנה', ודומה כי כל חריגה מאיימת על העוסקים בו ועל הסובבים אותו.

        "באופן כללי, הכדורסל הוא משחק מאוד גברי, כך שקשה לי להאמין שיש בו יותר מדי שחקנים הומואים", מנתח רלף קליין.

        הפסיכולוג נועם אייל רואה את הדברים אחרת. אייל משוכנע ששלילת קיום המיניות הבין-גברית בספורט היא עצימת עיניים: "כשהייתה פרשת הנבחרת האולימפית והבחורה, הדיון הציבורי נע סביב האם זה הזיק להם במשחק ופגע ביכולת שלהם. וברחוב דיברו על הפן המאצ'וסיטי שבעניין. אף אחד לא דיבר על כך שעמדו בחדר הזה גברים ערומים אחד מול השני והיו שותפים לחוויה מינית משותפת. אם תגיד להם את זה בצורה כזאת, הם יבהלו ויגידו לך מה פתאום, זה לא היה ככה, אבל זאת האמת. הם עמדו שם עירומים אחד ליד השני באקט מיני".

        ויש כמובן את ההשפעות של העידן החדש, בו הגבולות בין גברים לנשים ברורים קצת פחות. תם קפלן, כדורסלן שחזר לא מזמן ארצה משלוש שנים בליגת המכללות, מספר: "בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר ההלבשה של הקבוצה, הייתי בשוק. כמעט כל השחקנים עמדו שם מגולחים בכל המקומות והסתכלו עליי כעל הבבון מישראל. בשיחות פנימיות הם מדברים על זה שכמו שאצל הנשים באמריקה הכל מקוצץ, אז מן הראוי שגם אצל הגברים. לעיתים השיחות אצלנו בחדר ההלבשה הרגישו כמו סלון של נשים, למרות שברגע שהשיחה הייתה נשית מדי, היא תמיד הייתה עוברת לאיך שכבתי עם ההיא, איך הייתי מת לתת לשניה ומה עם הציצים של השלישית. הם נבהלו מעצמם".

        ואז נוסעים לכמה ימים לאירופה. "כשאתה חי בשיגרה של מלונות וכל שבוע שני מחוץ לבית אז אתה פתוח יותר לעשות דברים אחרים", מספר כדורסלן בכיר בליגת העל. "דברים שאתה באמת אוהב. אחד הולך לזונות איך שמגיעים לעיר, השני הולך לעשן משהו והשלישי מחפש כנראה חוויות מיניות עם בני מינו. ככה זה. תסתכל עם מי כל אחד ישן בחדר בנסיעות ותבין לבד מה המהות של כל זוג כזה ומה הראש שלהם. היה אצלנו שחקן בקבוצה שהדיבור היה שהוא הומו, בתחילת השנה הבאז הגיע גם לתקשורת. אחר כך היה לו איזה קטע עם מישהי שרובנו מכירים, אפשר להגיד שזה הוריד את הלחץ".

        הפנתרים הורודים

        בארצות הברית ובאירופה הסיפור שונה, אם כי לא לגמרי. גם שם, בעולם של הספורט הזוהר והטובע בשפע הכסף, כוכבים לא ממהרים לעשות שום דבר שיכול לפגוע בסיכוייהם לקבל חוזה פרסום לתאגיד שמשווק מוצרים לכל המשפחה. מצד שני, בארצות הברית קריאה באיצטדיונים שנועדה להעליב שחקן בהקשר של זהותו המינית שווה להערה גזענית והאוהד צפוי לעונש על פי חוק.

        גם בעולם הגדול, לספורטאיות לסביות קל יחסית לצאת מהארון, והטניסאית הצרפתיה אמילי מאורסמו, שפרסום זהותה המינית לא פגע בפופולריות שלה, ואולי להיפך, סיפרה לא מזמן ל-USA TODAY :"סילבי היא כל מה שהייתי צריכה בחיים. כשאני מסתכלת ליציע ורואה אותה מחזיקה לי אצבעות, זה בדיוק מה שחסר לי כדי לתת את הפוש האחרון".

        אצל הגברים, כאמור, הדלתות כבדות יותר, אבל העיסוק הרכילותי שמסביב מדגיש עד כמה הנושא הזה חי ובועט תחת המעטה הסטרייטי של הספורט. באיטליה, למרות שאף עיתון לא יציג את זה כעובדה, כמעט כל אוהד כדורגל מודע להעדפות המיניות של אלסנדרו דל פיירו. כוכב עליז אחר, ביבשת אחרת, הוא אלן יוסטון מהניו יורק ניקס, שלא יצא מעולם רשמית מהארון כדי לא לסבך את חיי מכונת השיווק שמסביבו. השמועה האחרונה בהקשר של יוסטון גורסת שסטפון מארברי הובא לתפוח הגדול בזכות הקירבה המוחדת שלו אל יוסטון. זה שמארברי נשוי עם ילדים לא מפריע למפריחי השמועות. ואיך בכלל השמועה צצה? בראיון בו סיפר סטפון שהוא נוהג לקחת שיעורי בלט.

        המציצנות היא למעשה אותה מציצנות שמניעה את תעשיית הכוכבים כולה, ודומה כי בארצות הברית כיום, אם יש לך סיפור טוב, כזה שמוכר, לאף אחד לא אכפת אם אתה שם עין על הבת או על הבן של השכן.

        גרג לוגאניס, לדוגמא, האלוף האולימפי שנחשב לקופץ המקפצה הטוב בהיסטוריה ומוכר לצערו בעקבות התקרית בה נתקע ראשו במקפצה והבריכה הוצפה בדם, שלאחר מכן התברר שהיה נגוע בנגיפי האיידס, לא יצא מהארון עד לשנת 95', לאחר שפרש מקריירה מקצוענית. לוגאניס הפך לאחד מהדוברים הגדולים של הקהילה בלוס אנג'לס וספרו האוטוביוגרפי שבר שיאים לא רק בקרב חברי הקהילה או חובבי הספורט.

        מאז, כאמור, הדברים משתנים, אבל, בעיקר בגלל הסיבות שציינו למעלה, מעטים הם כוכבי הספורט שיצאו מהארון. הגולפאית המפורסמת מאפין ספנסר עשתה זאת בראיון בלעדי ל"ספורט אילוסטרייטד" בשנת 96', ולמרות שבקרב חוגים מסויימים ליגת הפוטבול האמריקאית (ה-NFL) נקראת הליגה העליזה, כשאיסרה טולאו יצא מהארון בשנת 2002, רשתות התקשורת התייחסו לעניין כמפתיע.

        בקרוב הסרט

        המרחק ההולך והקטן בין תרבות כוכבי הספורט לסלבים של עולם התרבות נותן את התחושה כי לא ירחק היום בו כוכב ספורט שייצא מהארון יהפוך בזכות הצהרת המיניות שלו למותג על. בארץ זה בטח ייקח קצת יותר זמן, אבל - למגינת לבו של הקורא שלמה שרף - לא לעולם חוסן. "ברגע ששחקן ייצא מהארון הוא יהפוך לאייקון", מעריך תם קפלן. "הוא ייזכר ככזה שעשה את הצעד האמיץ ועוד יעשו על זה סרט".

        "אין ספק שהרצון להיות אייקון הוא עניין מוביל בו", תיאר לנו כדורגלן מקבוצת אמצע טבלה טיפוסית בליגת העל. "לנו יש שחקן בקבוצה שכל הזמן מדבר על כך שזה יכול להיות מגניב אם הוא יכריז שהוא הומו והוא יהפוך לאייקון תרבות שכולם ידברו עליו. הוא כמובן לא מודה בכך שהוא הומו או בארון אבל נדמה שזה ברור לכולם".

        חפשו אותו במצעד.


        (השתתפו בהכנת הכתבה: ליאור וייץ, דני בורשבסקי)