מדד השמחה (ואמא של אדבוקט)

(הערת המערכת: את הלילה שאחרי שבת בילינו בשדה התעופה, שם הורדנו את רחביה ברמן מהמטוס לפורטוגל, לקחנו ממנו את חבל החניקה וכבלנו אותו באזיקים. בשביל שלא יתפוצץ, שמנו מולו מקלדת)

אם אמא של דיק אדבוקט היתה רומאית, היה האורקל מעיף מבט בודד בתינוק הסופגנייתי שלה, מסביר לה איזה אפס מטופש, מזיק ומבאס הוא עומד להיות, ומצווה עליה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים לנטוש את הנאחס הילוד על צלע הר. איזה מגניב היה?

מכיוון שאיתרע מזלנו שהאידיוט נולד הולנדי, בעידן שבו כבר לא נוטשים אפילו את התינוקות הראויים לכך, אין לנו אלא לנסות לבחור לטמבל מקצוע חדש, רחוק ככל האפשר ממגרש הדשא היקר. מכיוון שאני יודע שיש גבול לחופש הביטוי שניתן לי גם בוואלה!, אסתפק בשתי הצעות:
1. פיניאטה (בובה מקסיקאית מסורתית הממולאת בסוכריות, נתלית על העץ ונחבטת במקלות עד שתוכנה נשפך מקרבה לשמחת הטף)
2. בובת תיקולים לאימון קבוצת NFL

במקרה שהאיש יתעקש שלא לעשות הסבה מקצועית, חובה על כל אדם שנשמת הכדורגל באפו, במידה שהוא פוגש את אדבוקט ברחוב, להביא בישבנו המרופד וואחדה בעיטת שוער.

ועכשיו, אחרי שהוצאתי חלק קטן מהתסכול שכל אוהד הולנד חש הבוקר, יש לציין רק שני דברים: הראשון הוא שלו אני ראש ההתאחדות ההולנדית, אני מפטר את אדבוקט ברגע זה ונותן למי שלא יהיה לנהל את שאר האליפות. יותר גרוע לא יכול להיות. השני הוא שגם השופט הזה היה אנטישמי לא קטן. מילא הפנדל שהוא לא נתן, שכן דקות ספורות לאחר מכן הבקיע ואן ניסטלרוי שער שדה במקומו. אבל הפאול, שבעוונו כביכול הורחק הייטינחה, בקושי היה פאול, בטח לא פאול של צהוב ובטח באמא של הריבוע לא פאול של צהוב שני.

עכשיו לא נותר אלא לקוות שהצ'כים עדיין זוכרים לא פחות מרוד שלנו את אותה מלחמה, ולכן יתאבדו על המגרש מחליפיהם של הכוכבים שינוחו וימנעו מאוכלי הכרוב המעצבנים לעלות במקומנו. ולאחר כל הבכי והנהי, אנחנו נעשה כאילו שאנחנו עדיין זוכרים מה פירושה של שמחה, ונעבור למדד השמחה של הסיבוב השני:

צ'כיה: המנצחת הגדולה במשחק הטוב ביותר של האליפות. איזה קצב, איזו שליטה בכדור, איזה פרגון. כל נגיעה בכדור – זהב. אם לא הייתי אוהד הולנד, הייתי מאמץ אותם ללבי בששון.

הולנד: המפסידה הגדולה באותו משחק. אבל טמטומו הרעיל של מאמנה לא צריך לפגוע בקרדיט לשחקנים, שהזכירו למה הכתומים היו פעם מועמדים לקחת את הטורניר הזה. עד שהאוויל הוציא את אריאן רובן, האוראנג' היו טובים בדרגה מיריביהם (המצוינים כשלעצמם), ושיחקו כדורגל מרנין.

איטליה: כנ"ל, זה שטראפטוני אידיוט מיושן לא לוקח שום דבר מחניכיו. איזה יופי שיחקו קסאנו ופירלו. איזו אלגנטיות. קלאסה איטליאנה. מי זה בכלל טוטי?

קרואטיה: בדקות הראשונות חשבתי לכתוב על איך שהדרג הראשון של אירופה גדול על הכוכב הגדול של הליגה בישראל. אבל ג'ובאני התאפס והראה שלפחות הוא בהחלט לא קטן על המעמד הזה. גם חבריו נתנו כדורגל התקפי ושמח, והיו ראויים לניצחון.

שבדיה: הם די אכזבו בכדורגל שלהם אחרי ההצגה מול בולגריה, אבל הקטע פה הוא שמחה, חיוכים, רגעים שנזכור. הגול של איברהימוביץ' בעקב יישאר איתנו יותר מרוב הרגעים באליפות הזו.

ספרד: כדורגל יפה, אבל עקר משהו. גם טיפה צפוי. לא פלא שיוון הסתדרה איתם.

לטביה: הוכיחו שהבעיות שהם עשו לצ'כיה ממש לא היו מקריות. לא שהם נתו איזו הצגה מדהימה, אבל הם שיחקו פתוח וחיובי נגד יריבה עדיפה, והפעם גם יצא להם מזה משהו. שאפו.

פורטוגל: תודה רבה לכם באמת. סופסוף ראינו קצת מהחומר שהביא לאחים החורגים של האי האיברי אליפות עולם לנוער לפני 13 שנה.

אנגליה: זו היתה רק שווייץ, אבל סופסוף ראינו מהאנגלים משהו מעבר לכדורים ארוכים. רוח לחימה זה דבר נפלא, אבל זה לא חלק חשוב ממדד השמחה. מי שלא נלחם על כל כדור בכלל לא מגיע לו להיות פה.

צרפת: שפע איכות, אבל משהו שם לא מתחבר. הכמעט-בישול של זידאן בעקב היה מרנין, אבל חוץ מזה לא היה הרבה מה לראות מ"לה בלו".

דנמרק: לא הלהיבו כמו נגד איטליה, אבל נתנו משחק נאה בהילוך שני.

גרמניה: הרבה פחות טוב מאשר נגד הולנד. בלי מעוף, רק עם הרבה מזל (הפנדל ההוא שלא נשרק לזכות לטביה).

יוון: לא משהו בכלל. אוטו ריהאגל מאמן נפלא, אבל משמעת טקטית זה לא מה שמשמח לבב אנוש.

רוסיה: אין להם מה לחפש באליפות הזו

בולגריה: גם להם לא.

שווייץ: שיחקו לא רע 30 דקות. אחרי זה – חושך.