ההבדל בין דטרויט לנתיבות

הערך הצטיינות אצל אנדר-דוג קיים אצלנו רק כמודל שמגיע מעבר לים. זה קורה עם גאסטון גאודיו ברולאן גארוס, עם יוון ביורו 2004 וכמובן עם דטרויט פיסטונס. אף אחד לא נתן לה יותר מדי סיכוי בסדרה מול לוס אנג'לס. כי לייקרס היא אוסף של מגה-כוכבים; מאמן שהשיג תשעה תוארי אליפות; ניסיון עצום; רעב של קרל מלון וגרי פייטון; ערימה של כישרון צעיר עם קארים ראש ולוק וולטון, ויש לה גם את הדריק שלה כסוגר עניין, פישר.

אבל לארי בראון גיבש אסטרטגיה שלעגה לכל נתוני הפתיחה האלו. המאמן שחגג אור לאתמול תואר ראשון (היה גם אלוף המכללות עם קנזס) הטמיע בחניכיו את הערך קבוצה. הוא דרש מהם להשאיר את האגו בחדר ההלבשה, גם בזה של הסטייפלס סנטר, ולפארקט עלתה חבורה רעבה ומפרגנת, שהיתה יכולה לסיים ב"סוויפ" אלמלא הסל ההוא של של קובי בראיינט במשחק מספר שתיים. הסל ההוא מבטא יותר מכל את גדולתו של בראון ואת קשיחותם של חניכיו. הם לא נשברו, איפשרו ללייקרס לצאת למטווחים עקרים מחוץ לקשת וכתשו אותם עד דק בהגנה ובהתקפה. כל ריבאונד התקפה של בן ואלאס וטיישון פרינס היה עוד מכה לאגו המנופח של שאק ושות', שחלמו על טיול שנתי והתעוררו בסיוט אצל צ'ונסי, "ריפ" וראשיד.

האיש השמח ביותר במישיגן הוא הבעלים, ביל דייוידסון. לפני שבועיים הוא השיג את גביע סטנלי בהוקי עם טאמפה ביי, אור לאתמול הוא ראה איך ההשקעה שלו בג'ו דומארס כסגן נשיא מניבה תשואה. דטרויט היא העיר האלימה ביותר בארה"ב, מצוקתם של תושביה בעקבות משבר תעשיית הרכב הוא נתון שהאמריקאים לא מעכלים, אבל בשבוע האחרון הפיסטונס נתנה לעיר סיבה לגאווה. אצלנו ההנהגה ואצולת הממון לא מכירים בספורט כמכשיר לטיפול במצוקה. זה יקרה רק כאשר קבוצות מלוד, נתיבות ואופקים יגיעו לגביע אופ"א, יול"ב, יורופליג ויורו-קאפ. עניין של דור, אולי שניים. כי זה רק עוד הבדל בין ארץ ההבטחות לארץ המובטחת.