מוסקבה 1980

הנשיא הסובייטי ליאוניד ברז'נייב פתח את המשחקים, שהגיעו בדיוק בשיאה של המלחמה הקרה. ברית המועצות קיבלה את האירוח לאחר מאמצים כבירים ותוך קמפיין שנועד להראות עד כמה השיטה הקומניסטית יפה וטובה יותר.

אך האולימפיאדה הזו תיזכר באחת העלובות ביותר מבחינה ספורטיבית ומבחינה השתתפותית. 5,217 ספורטאים מ-80 מדינות, הכמות הנמוכה ביותר במשחקים בשלושים השנה האחרונות, הגיעו למוסקבה לאחר שג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית, הכריז חרם על המשחקים.

הסיבה לחרם הייתה פלישת הכוחות הסובייטים לאפגניסטן בדצמבר 1979. קרטר הרגיש שנשארה לו רק הזירה הספורטיבית כדי ללמד לקח את הרוסים והורה לוועד האולימפי לא לשלוח את ספורטאיו למוסקבה. בקרב הוועד האולימפי האמריקני הייתה התנגדות למהלך של קרטר, אבל בלחץ ההנהגה העליונה, שאיימה לשלול את דרכוניהם של הספורטאים, נאלץ הוועד האמריקני לוותר. הפוליטיקה ניצחה את הספורט.

מחוץ לארצות הברית, בנות בריתה של המעצמה הגדולה בעולם כיום שיתפו פעולה בלי בעיה. גרמניה המערבית, קנדה, יפן וכמובן ישראל לא שלחו נציגים למשחקים. אוסטרליה ובריטניה הרשו לבודדים לצאת ולהתחרות, אך לא תחת דגל המדינה אלא תחת דגל הוועד האולימפי הבין לאומי. בין הבריטים שהתחרו אפשר היה למצוא את אתלט קרב ה-10 דיילי תומפסון וגם את הרץ למרחקים בינוניים, סבסטיאן קו, שניצח את בן ארצו סטיב אובט בגמר ה-1,500 מטר. כיום, קו הוא יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בלונדון.

החרם הוביל לכך שהמארחת, יחד עם מזרח גרמניה, שלטו בכל הענפים, בעיקר ביוקרתיים שבינהם כמו האתלטיקה והשחיה. הרוסים סיימו ראשונים בדרוג המדליות עם 197, מתוכם 80 זהב. בדיקות סמים? נדמה שמי שלא השתמש הואשם ולא ההיפך.

האירוע הביזארי התרחש במגרשי ההוקי שדה. זימבבואה, שארגנה נבחרת נשים בהתראה של חודש לפני המשחקים, גברה על ברית המועצות בגמר בדרך למדלית זהב ראשונה בהיסטוריה של המדינה מאפריקה, שאת המדליות הנוספות שלה השיגה השחיינית קירסטי קובנטרי, שכיכבה בבריכה באתונה 2004 ובבייג'ינג 2008.