"לילד יש ידיים במקום רגליים", דיווח לפני 17 שנים צייד הכשרונות של הקבוצה הצרפתית, קאן, לאחר שצפה בנער, זינאדין זידאן.
אבחנתו של הסקאוט תקפה גם היום: זידאן בן ה-32 הוא, ללא ספק, גדול הקשרים בדור האחרון. "ממלא את הרשתית ביופי - חושב, יוצר, מוציא לפועל - כמו אלוהים", כתבו עליו ב"מארקה" לפני שנתיים.
בגאוניותו מגלם זידאן תפקיד כפול: מחד, חולייה בשרשרת של קשרים יצירתיים גדולים ומאידך, מחדש בעמדת הקשר ההתקפי.
בתהליך האבולוציוני המואץ שעובר הכדורגל אין תפקיד ששינה את אופיו בשנים האחרונות באופן מהותי יותר מזה של ה"פליי-מייקר", או בעברית: קשר בונה משחק.
"הכדורגל הפך בשנים האחרונות למשחק כוללני יותר ואגרסיבי הרבה יותר", מעיד מאמן נבחרת הנוער, זאב זלצר. "קבוצות רבות הצליחו לנטרל את הפליי-מייקר וע"י כך לסגור את הקבוצה היריבה. ישנן קבוצות ונבחרות שמצאו את הפתרון בדמותם של שני פליי-מייקרים ויש כאלו ששינו את סגנון המשחק למשחק מעבר מהיר על חשבון משחק מסודר דרך האמצע".
דוגמה טובה לכך היא אנגליה, נבחרת שבעבר איישו את מרכז השדה שלה קשרים יצירתיים כמו גלן הודל, ופול גאסקוין, משחקת היום ב"שיטת היהלום", ללא קשר באמצע. "אין כיום פליימייקר בנבחרת אנגליה", קובע עורך הכדורגל של ה"טיימס", ג'רמי גריפין. "דייויד בקהאם, סטיבן ג'רארד, פול סקולס ופרנק לאמפרד - כולם כדורגלנים מוכשרים, אך איש מהם לא מסוגל לייצר מהלכים יצירתיים מהאמצע. היחידי שאולי יכול זה ג'ו קול אבל הוא לא הולך להיות פקטור באליפות אירופה הקרובה כי שחקן כמוהו נחשב ללוקסוס שסוון גוראן אריקסון לא יכול לאפשר לעצמו".
אתה באמת נורא מוכשר, אבל אנחנו מחפשים משהו אחר
ובכן, מדוע שחקנים יצירתיים נחשבים ללוקסוס?
"אתה לא מסוגל להתחרות ב-2004 עם שחקן שעומד בעיגול האמצע ודורש את הכדור, ואז הוא אפקטיבי רק בתנאי שלא מפריעים לו", אומר מאמן נבחרת דנמרק וישראל לשעבר, ריצ'ארד מולר-נילסן, "הימים האלה חלפו מן העולם. הפליי-מייקר של היום חייב לעבוד מאוד קשה בהגנה ולא רק כשהכדור ברשות קבוצתו".
"קח לדוגמה את זידאן - ספלנדיד פוטבולר, מאוד פיקח עם הכדור, אבל הוא מבין שצריך לרוץ גם כשהכדור נמצא ברגליים של היריבה. הוא לא יכול לומר: 'אני מספר 10 ולכן אני לא צריך להתאמץ לזכות בכדור כמו שאר השחקנים'".
שחקן המגלם את הפרוטוטיפ של הפליימייקר המודרני אף יותר מזידאן למרות שאינו מוכשר כמותו הוא קשר נבחרת צ'כיה ויובנטוס, פאבל נדבד. לעתים נדמה שהטכניקה הגבוהה של נדבד היא רק ערך מוסף לכוח ולמהירות המסחררת. תנועה, ולא מסירה, היא הרכיב הבולט בבניית המשחק שלו.
"המייחד את נדבד זה שהוא כל הזמן נע לשטח חופשי, גם כשהכדור ברשות קבוצתו וגם כשהוא אצל היריבה", מסביר זלצר. "כשהוא מקבל את המסירה הוא מעביר את הכדור הלאה להתקפה או מאיים על השער. הוא לא קשר קלאסי שרק מבשל אלא גם כזה שמבקיע".
שחקן מאותה אסכולה הוא מיכאל באלאק (גרמניה ובאיירן מינכן), המוסיף לתכונותיו של נדבד גם משחק ראש נהדר.
המתאזרח הברזילאי של נבחרת פורטוגל, דקו, הוכיח השנה במדי אלופת אירופה, פורטו, שהוא מסוגל להפגין את אותן היכולות ברמות הגבוהות ביותר. מזרחית לגבול ניתן למצוא בתפקיד דומה את קשר וולנסיה ונבחרת ספרד, רובן בראחה.
"כל המשחק עובר דרכו והוא כל הזמן בתנועה, הוא יוצר מצבים וגם מבקיע לא מעט שערים", אומר זלצר. "בראחה הוא בעצם הקשר שהקבוצות כיום מחפשות, כזה שעושה הגנה והתקפה בעל כושר גופני נהדר ואתה רואה אותו בכל המגרש. בניגוד לזידאן, הוא מעין ריבאונדר - משתלט על הכדורים החוזרים גם מההגנה שלו וגם מהגנת היריב".
באמצע צפוף, צריך לזוז הצידה
הז'נאר של השחקנים מסוגו של בראחה, המכונים "50-50" (חצי דפנסיביים, חצי אופנסיביים), מאוד פופולרי בכדורגל העדכני, וזאת משום שמרכז המגרש הקיא מתוכו בשנים האחרונות לא מעט שחקנים יצירתיים. ההסבר לכך פשוט: המרחק הממוצע בין שני קווי הגנה הוא 40 מטר, לכל היותר.
הצפיפות במרכז השדה והעובדה שרוב ההגנות המודרניות משחקות בקו אחד גורמת למאמנים להזיז את אותם קשריםיצירתיים לאגפים. "במקום שיהיה תקוע מול 3-4 שחקנים מזיזים את נדווד מהאמצע לצדי המגרש, ואת אותו הדבר עושים עם זידאן", מסביר זלצר. "המיקום באגף מאפשר להם יותר חופש פעולה ובעיקר אפשרות לחתוך לשטחים מתים באמצע".
זלצר מזכיר שני קשרים מצוינים נוספים שמאמניהם עושים הכל כדי להסית אותם ממרכז המגרש. "בצ'כיה תומאס רוסיצקי הפך לחלוץ שני מאחורי יאן קולר ובמשחק האימון של נבחרת איטליה מול תוניסיה ראית את ג'ובאני טראפאטוני מזיז את אלסדנרו דל פיירו לאגף, כשהוא למעשה משמש כשחקן מטרה על הקווים".
לכן אין להתפלא על כך שבקבוצות צמרת רבות מאיישים את מרכז השדה של קבוצות קשרים הורסים במהותם אולם כאלה שמסוגלים לתת פס כמו רוי קין ופטריק ויירה - הנחשבים אולי לשני השחקנים החשובים ב"פרמייר ליג" בעשור האחרון.
"בנבחרת הולנד אתה תמצא במרכז המגרש את פיליפ קוקו או אדגר דווידס שבעיקר מחלצים כדורים בעוד שהפליימייקר, רפאל ואן דר וארט, משחק מאחורי שני החלוצים", אומר מייק וורויג מה"דה טלגראף". "כל שנה זה הופך לקשה יותר לראות פליי-מייקר במרכז המגרש כי הכדורגל הפך לכל כך דפנסיווי. כיום אין סיכוי שנראה כוכב כמו דייגו מראדונה המסוגל להבקיע, למסור, לעשות דריבלים ולשלוט במשחק. כביכול, הדרישה היא שכולם יעשו את כל הדברים האלה למרות שלאף אחד, כולל הכשרונות הגדולים ביותר, לא ניתנת הזדמנות הוגנת להצליח".
הכשרונות הצעירים לא מצליחים לפרוץ
כדי לחזק את טענתו מביא וורויג את הדוגמה של קשר אייאקס ונבחרת הולנד, ווסלי סניידר. "סניידר רק בן 19, כשרון עצום וקשר יצירתי קלאסי, אבל המאמן, דיק אדבוקאט, כל כך קונסרבטיבי כך שלצערי כמעט שלא נזכה לראות את סניידר בפורטוגל".
הקולגה מאנגליה נאלץ להסכים. "הדבר שמניע היום את רוב המאמנים בקבוצות הגדולות הוא הפחד מהפסד", טוען ג'רמי גריפין. "כך שהם מעמיסים את האמצע עם שחקנים דפנסיוויים. אני לא רוצה להשתמש עוד פעם בדוגמה של ג'ו קול, אבל תראה כמה שנים הוא משחק והוא עדיין לא הצליח לפרוץ באמת. לפני 10-15 שנים בלבד זה לא היה קורה, ולראייה- פול גאסקוין".
אפרופו, גאזה - האיש, שבדומה למראדונה, חאג'י ועוד כמה גאונים במרכז המגרש לא ניהל חיים ספורטיוויים במיוחד, היה מגלה שחיי ההוללות אינם בדיוק תואמים את דרישות התפקיד מהפליי-מייקר החדש. "אם המשחקים היום פחות מרתקים מכפי שהיו פעם זו לא תמיד אשמתנו", מסביר זידאן. "אנחנו משחקים פי שניים משחקים ממה ששיחקו בעשורים הקודמים. כיום, לפני היכולת הטכנית חייבים להיות מוכנים פיזית, בגלל זה אני כל כך נזהר בסגנון החיים".
כשהדרישות הבלתי פוסקות הן משמעת, הגנה, כוח, ותנועה על שטחים גדולים מטרידה המחשבה איך אומן כמו קרלוס ואלדרמה היה מסתדר כיום בצמרת הכדורגל העולמי.
אולם לצד התנאים הפיזיים וההסבה הטקטית של שחקני מרכז שדה לכנף, אחד הגורמים המשפיעים על שינוי מהות הפליימייקר הוא השתלבותם של שחקני הכנף הטבעיים. דוגמאות יש למכביר: רובר פירס וג'רום רות'ן בנבחרת צרפת, לואיש פיגו ורוי קושטה בפורטוגל, ג'ואקין ואצ'ברייה בספרד.
"אני חושב שלצד ריאל מדריד עם לואיש פיגו, המשפיעה הכי גדולה על הטרנד הזה היא מנצ'סטר יונייטד של אלכס פרגוסון שהוכיחה שאפשר להיות קבוצה גדולה גם בלי פליי-מייקר אמיתי במרכז המגרש", אומר גריפין. "השחקים שבנו את המשחק של היונייטד במשך כל השנים הם רייאן גיגס ופול סקולס באגף שמאל, ודייויד בקהאם בימין. גם במחצית השנייה של העונה הנוכחית איפשר פרגוסון לקשר הצעיר באגף ימין כרסיטיאנו רונאלדו להיות הפליימייקר האמיתי שלו".
ואם לפרגוסון הבשורה, אזי ליריבו המר ארסן ונגר זכות המלה האחרונה. מאמנה של ארסנל טוען בתוקף שהפליי-מייקר הטוב בעולם הוא צרפתי, אלא שלא מדובר בזינאדין זידאן- "האיש הוא תיירי הנרי".