אתמול בשתיים אחרי הצהריים, ליסבון נראתה כעיר מתה. בכבישים כמעט שלא נראו מכוניות ורק תיירים בודדים טיילו ברחוב הראשי. התייר התמים, שחסך שנתיים כדי לצפות מקרוב בטורניר הכדורגל החשוב באירופה, חש מרומה. איפה הקרנבל שהבטיחו?
מעט יותר מ-48 שעות לפני שריקת הפתיחה בפורטו, השיממון בליסבון נראה כעילה להגשת תלונה על הונאה. לא פחות. בדוכן הסנדוויצ'ים שלו, בדרך לתחנת המשטרה, אמר ז'ואאר מאייר: "לא תשיג כאן אפילו סכין גילוח. אנחנו ביום שבתון והכל סגור". אתמול, מסתבר, היה החג האזרחי הקדוש ביותר במדינה. "אני לא האיש המתאים להסביר את זה", התנצל ז'ואאר על האנגלית הרצוצה, "אבל זה מעין יום עצמאות, רק בלי יותר מדי חגיגות. ממחר יהיה בסדר".
למרכז קניות, שכל חנויותיו למעט קומת ההסעדה היו סגורות, נבהל השומר כשפתחנו לפניו את התיקים. המיני-אינסידנט התפוגג בחיוכים נשלחו לחלל האוויר. השומר התקשה לנסח זאת במלים, אבל ברור שידע מהיכן אנחנו באים. בקומה התחתונה, בסמוך לדוכן מרקים, ישבו חמישה פנסיונרים ובהו בעיתוני הספורט. הם לא התכוונו להרחיק שלוש שעות ברכבת עד פורטו, כדי לצפות בנבחרתם מחר. "מזמן עברנו את הגיל", הם אנו במקהלה וצחקו. "נחכה לנבחרת כאן, כשתגיע לגמר".
ארבע אחר הצהריים, השעה שנקבעה למפגש עם הספסר מספר אחת באירופה, איטלקי שמסרב להזכיר את שמו. הוא הסכים לחשוף רק את כינוי החיבה שלו, אדי. את החפ"ק שלו בפורטוגל הקים כבר לפני שבועיים. לפני כמה ימים חזר לאיטליה ושב לכאן יומיים לפני המאני טיים. בכרטיס הביקור שלו רשום Italian Tickets, אבל אצל אדי אפשר להשיג כרטיסים לכל אירוע ספורט, מוסיקה או תיאטרון באירופה.
כרטיסים גם לפיינל פור בת"א
כשגוף מסחרי בישראל מחליט על מבצע שיווקי שבו יוגרלו, נניח, מאה חבילות למשחקי ליגת האלופות, איש מאתנו אינו מתעניין מהיכן מגיעים הכרטיסים לאירוע שנמכר כולו מראש. ואולם שרשרת ייצור החבילה, שמתחילה במוחו של איש שיווק בתל אביב, מסתיימת לעתים קרובות בשיחת טלפון לאדי. "נו פרובלם", הוא עונה בדרך כלל, ואחרי שעתיים חוזר עם הצעת מחיר.
גם משחקים בישראל נכללים בתחום שיפוטו. לפני הפיינל פור בתל אביב השיג כרטיסים דרך סיינה והעבירם לחברה ידועה בישראל. יהודים מניו יורק יודעים בדיוק היכן אפשר להשיג אותו, ואדי אוהב יהודים. "אני פשוט מעריך את הדרך הארוכה והקשה שהעם הזה עשה", הסביר, "תגיד, כמה ניצולי שואה חיים עדיין בישראל? אתה יודע שקראתי את פרימו לוי"?
בבית קפה בקרבת מקום המתין פייר מנורווגיה, יד ימינו של אדי באירועים מסוג זה. גם הנס משוודיה הגיע ויחד הם עסקו בקביעת מחירים לכל משחק ומשחק. פייר אחראי על האגף האנגלי. קולין, נציג של קבוצת אנגלים שהגיעו ללא כרטיסים, ניהל מו"מ מתיש עם הנורווגי בסלולרי על משחקי רבע הגמר. "400 יורו כל חתיכה", לחש אדי לפייר, "אין לנו הרבה כאלה". אבל גם קולין רצה את הקופון שלו. כשהוויכוח נתקע, אדי חטף את הטלפון והזכיר לקולין מי סידר לו כרטיסים להופעה של מטאליקה בלונדון. בינתיים גם הנס לא התבטל והתקדם לקראת סגירת מגה עסקה של 50 כרטיסים.
אדי סימן לפייר לעזוב הכל, כי צריך למהר לאיצטדיון אלבלדה, לאסוף כרטיסים ששולמו מראש. הנורווגי לא נראה שבע רצון מנוכחותו של עיתונאי ישראלי במונית והזכיר לאדי מה קרה אחרי "הכתבה ההיא" בעיתון איטלקי.
גם באלבלדה המשיך אדי לספק ביקושים בטלפון. "נו פרובלם, נו פרובלם", אמר תוך שהתיישב במסעדה מזרחית. "וואן טאהינה אנד וואן פיתה", ביקש מהמלצר. הנורווגי נראה המום.
"התמחות באירועי סולד אאוט", נכתב בכרטיס הביקור של אדי. את העדות האמינה ביותר לכך סיפקו עשרות שיחות נכנסות.
אבל אדי היה טרוד בעניין אחר. הוא התקשה לסלוח לעצמו על שהשיג מעט מדי כרטיסים למשחק של ספרד נגד רוסיה בשבת בפארו. "זה איצטדיון קטן", אמר, "רוב הכרטיסים נקנו על ידי הספרדים ויגיעו הרבה רוסים עשירים שיהיו מוכנים לשלם כל סכום". כשחישב את הסכומים שיכול היה לגרוף התקשה להתאושש. פייר גילה סימני עצבנות וכשאדי התקרב הבנתי שכדאי להתנדף, ומהר. "שלא תעז לציין שמות", הזכיר לי. "נו פרובלם", הגיע תורי לומר.