בלי חזון טקטי, עם הרבה כישרון

בצורתו הקלאסית - והכל באירופה הוא הרי קלאסי - הכדורגל האירופי שואף למשהו גבוה ביותר. אירופה היא האזור השלישי של העולם בו המשחק הפך להיסטריה ציבורית. ראשונים היו האנגלים, שנתנו לו את המסגרת. ואחריהם באו הדרום אמריקאים שנתנו לו את האיכויות הטכניות האישיות. ואז באו האירופים ונתנו לו את הטקטיקה והתיאוריה.

ראשון היה הוגו מייזל, היהודי האוסטרי, שהיה יושב ברינג קפה, משרטט על מפיות את מערכי נבחרת הפלא האוסטרית, ושולח את השגותיו לשני חבריו הטובים: מלקולם צ'פמן בארסנל, שכבר גסס משחפת, ו-ויטוריו פוצו, מאמן נבחרת איטליה. הטקטיקות הווינאיות - ובעיקר התנועה לאחור של החלוץ המרכזי - השפיעו מאד על מאמני נבחרת הונגריה, גוסטב שבש וגיולה מאנדי, מיד לאחר מלחמת העולם. גם היא כונתה נבחרת הפלא.

אבל למייזל לא היו בראש אך ורק מערכים. הנאציזם כבר טימא את וינה, מייזל היה קרוב למותו, ובשיחות עם אחיו, ווילי מייזל, הוא החל להגות רעיון גדול עוד יותר. הוגו מת לפני המלחמה, ווילי ברח ללונדון ושם פרסם ב-1957 את ספרו "מהפכת הכדורגל". הספר חוזה את טשטוש התפקידים המוגדרים בכדורגל ומנבא כי בעתיד כל שחקן יידרש להיות חלק ממשחק ההתקפה וממערך ההגנה. בין קוראי הספר באותם ימים היו ארנסט האפל, שעבד בפיינורד, וריינוס מיכלס לימים מאמן אייאקס. נבחרת פלא שלישית נולדה - הולנד של 1974. כמו אוסטריה והונגריה היא לא זכתה באליפות העולם.

נ.ב ותודה גדולה לגרמנים ולאיטלקים. לדי-באגינג שלהם היה חלק חשוב בכל התפתחות מהותית.

אין שום סיכוי שבטורניר אליפות אירופה הנפתח בשבת נראה משהו אפילו דומה לנבחרת פלא כזו. כדורגל נבחרות כבר לא יכול להעמיד נבחרות שכאלו. ראשית, הנבחרות ההן היו בנויות סביב קבוצה שהעמידה 7-8 משחקני ההרכב. זה לא ריאלי במציאות המסחרית של היום. שנית, קשה למצוא בנבחרת לאומית מאמן עם חזון טקטי מבריק. תפקיד המאמן בנבחרת לאומית אירופאית גדולה הוא תפקיד לא גדול. ז'אק סנטיני, מאמן נבחרת צרפת, עוזב בשמחה לאמן קבוצה אנגלית מסדר גודל בינוני. ארסן וונגר בטח לא מעלה בדעתו להחליף אותו. פאביו קאפלו לא מאמן את איטליה ואוטמר היצפלד לא מאמן את גרמניה. מאמן לאומי הוא התמחות מוזרה: לא שאיפה לשלמות אלא היכולת להפיק משהו סביר בחוסר תנאים. לפורטוגל יש מאמן מוכח שכזה.

מאמן גדול באמת בימינו הוא כנראה לא גאון טקטי. ז'וזה מוריניו, מאמן השעה באירופה, הסביר לפני כמה ימים את דרך העבודה אותה הוא עומד להביא לצ'לסי. בסגל יהיו 21 שחקנים. לא יהיו חופשות הבראה בצרפת. לא יהיה איסור אלכוהול אבל יהיו חוקים ברורים בנושא. מוריניו כמובן מבין טקטיקה, אבל מאמנים גדולים כיום הם בעיקר מנהלי כוח אדם נבונים. לנהל 25 מליונרים ב-5-6 שפות זה לא עסק פשוט.

הסיכוי לראות גאונות קבוצתית בנבחרת לאומית דומה לסיכוי לראות את הלוויתן הכחול. זה קורה. לפני ארבע שנים ברוטרדאם הולנד נתנה מופע של תזמורת כזו. בניצחון רבע גמר 1-6 על יוגוסלוויה. ההולנדים שיחקו את המשחק הזה מהזכרון. דווידס, קלייברט, אוברמארס, האחים דה-בור היו יוצאי אייאקס של 95' - קבוצת פלא שפורקה במהירות על ידי כוחות הכלכלה. הנהיג אותם יוצא שנתון אייאקס אחר. מי שראה אותו יום את ברגקאמפ הגדול ראה פעם בחייו טלפתיה.

לאוהד כדורגל אסור כמובן להיכנס לטורניר שכזה במצב רוח שלילי. תפקיד הכדורגל הבינלאומי פשוט השתנה. לא טקטיקה ולא גאונות קבוצתית. ההשפעה העיקרית של התיאוריות של מייזל על טורניר כדורגל כזה הוא שהכדורגלנים בימינו מושלמים מאי פעם. כמו פטריק ויירה הצרפתי-סנגלי מחלץ כדור בתיקול ומסיים את המהלך בכדור עומק מושלם. או תומאס רוזיצקי הצ'כי המחונן משתתף בסגירה של מגן בפינה. בטורנירים בינלאומיים יש כיום מעט מאוד זמן להכנות טקטיות, והרבה מקום לכשרון. טובי הכדורגלנים עוזבים את מקומות העבודה שלהם במילאנו ומנצ'סטר, לטובת כדורגל שכונתי במובנו היפה.