נסעתי לשני הטורנירים הגדולים האחרונים בכדורגל, בחסותו האדיבה של ערוץ 1 בטלוויזיה, וממש קשה לשחזר כאן חוויות גדולות. ייתכן שיום אחד אכתוב ספר נוסף, שיעסוק רק בנסיעות ובהתנסות האנושית והמקצועית הכרוכה בהן. אל תאמינו לוותיקי הנסיעות האלה, שאומרים לכם היום בנונשלנטיות: "אני בכלל לא מתגעגע אליהן, הן מייגעות עד מוות. הרבה יותר כיף לצפות במשחקים בטלוויזיה". זהו פשוט שקר, שבא להסוות את האכזבה הטבעית על כך שהימים הטובים ההם חלפו, אולי ללא שוב.
תארו לעצמכם את תחושת ההתעלות הנדירה שבלראות את גרמניה מפסידה לקרואטיה 3:0 ברבע גמר המונדיאל של 1998, לקום מהמושב הצר בתא העיתונות אפוף ענן אופוריה משכרת ושמחה לאיד, ולהיתקל בדרך למזנון העיתונאים דווקא באנדריאס ברמה, האיש שהעכיר את יומי בגמר המונדיאל של 1990 באיטליה, כאשר הכריע את המשחק האיום נגד ארגנטינה בבעיטת 11 מפוקפקת. ברמה נראה בדיוק כמו שאני עצמי נראיתי ברעננה בסוף העונה שעברה: פנים מכורכמות ושפת גוף של ניצול מתאונת מטוס. בדרכו למזנון הפיל צרפתי מדושן אחד שאחז בידו כוס בירה מלאה וקילל אותו מכל הלב בגרמנית גסה, שאנחנו מכירים בעיקר מסרטים אמריקאיים על מלחמת העולם השנייה.
השמחה שלי היתה כפולה: גם ראיתי את משבתם של הגרמנים, אחרי שסילקו מהטורניר את נבחרת מקסיקו המקסימה, וגם חגגתי את התבדותו של המיתוס על הגרמנים הבלתי מנוצחים, שרווח דווקא בישראל. נכון שקווין קיגאן טבע את האמרה המופרכת, שכדורגל הוא משחק שנמשך 90 דקות שבסופן מנצחת גרמניה, אבל אף פעם לא האמנתי בסיפור הזה. ישבתי באולפן הערוץ הראשון כאשר הבולגרים הדיחו את הגרמנים ממונדיאל 1994, ושנתיים אחרי היום הגדול בצרפת ראיתי את הגרמנים מפסידים שוב 3:0, הפעם ביורו 2000 ונגד פורטוגל, במשחק חד-צדדי שנערך ברוטרדאם. כאן המקום לציין שאיבתי לנבחרת גרמניה איננה היסטורית, אלא אסתטית. הליגה שלהם מעולה, אבל הנבחרת שלהם בשנים האחרונות היתה אנטי-כדורגל בשפלו. את נבחרת גרמניה של 1972, שניצחה בוומבלי את אנגליה 1:3 והציגה את נפלאותיו של גינטר נצר (הקשר הכי מבריק בהיסטוריה של הכדורגל האירופי, אולי למעט ג'אני ריברה האיטלקי), אהבתי מאוד ושמחתי בהישגיה.
לפעמים מזמנות הנסיעות האלה גם רגעים מצחיקים ונוגעים ללב. באחד הטורנירים האלה התיידדתי עם איאן סנט ג'ון, הכוכב הסקוטי של ליברפול הגדולה משנות השישים ואגדה באנפילד לא פחות מאשר בובי צ'רלטון באולד טראפורד. סנט ג'ון עבד בטלוויזיה המסחרית האנגלית, למרות המבטא הסקוטי הכבד, שגרם לרוב הצופים לעבור לסדר היום על בדיחות הקרש המוזרות שלו. אחרי איזה משחק עלוב של נבחרת נורבגיה, שבמהלכו הרחיק השופט שני שחקנים, ישבנו במזנון העיתונאים עם כעשרים עמיתים, וסנט ג'ון התחיל להתלונן על הנורמות הנמוכות והמוסר הירוד של השחקנים היום. "מי היה מעלה בדעתו שירחיקו שחקנים על קרב אגרופים באמצע כר הדשא?", קונן. התבוננתי בו ואמרתי בשקט: "כנראה אתה שוכח איך השופט הרחיק אותך ואת הארי פירסון מפולהאם, אחרי שהלכתם מכות כמו בשכונה במשחק ליגה במערב לונדון בשנת 1966". השתררה דממה, וסנט ג'ון הציץ בי מבעד לכוס הוויסקי הענקית שלו. לבסוף פרץ בצחוק: "איך לעזאזל אתה יודע על המשחק הזה? הוא אפילו לא הועבר בטלוויזיה!". הסברתי לו שפשוט הייתי שם באותו יום חורף קודר. אחר~כך העברנו שעות בשיחות מרתקות על הליגה האנגלית בשנות השישים הקסומות, ועל ג'ון לנון, שהיה נוהג לצפות באימונים של ליברפול כדי לקבל השראה לפני קונצרטים חשובים.
ראיתי הרבה משחקים נפלאים ורבי שערים ביורו 2000, בעיקר סלובניה-יוגוסלביה (3:3), והתבשמתי מנצחונם של הטורקים על הבלגים 0:2 בבריסל. זו היתה שמחה עממית אמיתית, שנזכרתי בה שוב רק ביציעי סכנין בגמר הגביע לפני שלושה שבועות. אבל את הרושם העיקרי לטווח ארוך, אולי לכל החיים, עשתה עלי ההתרועעות הנהדרת בין אוהדים מכל המדינות. מי שחושב שטורניר בינלאומי הוא רק מופע פראי של אוהדים אנגלים שיכורים ופשיסטים, טועה ומטעה. מי שלא ראה את האוהדים הנהדרים מסקוטלנד ומאירלנד יושבים יחד עם אוהדים יריבים מסקנדינביה אחרי משחקים מתוחים, שותים יחד, מזמינים איש את רעהו ויוצרים תחושה מושלמת של אחוות עמים אמיתית, לא הבין מעודו את מהות הספורט. כך נהגו גם הצ'כים, הסלובנים, התורכים, ורבים אחרים. את החגיגה האנושית הזאת קשה מאוד להמחיש בטלוויזיה.
אבל כל טורניר גדול, עולמי או אירופי, תלוי גם באיטלקים. ככל שיודחו מהמשחקים יותר מהר, כן ייטב לחובבי הכדורגל בכל אירופה. הם כמעט הצליחו לקלקל את הטורניר האירופי הקודם, יורו 2000, הגיעו עד לגמר ולא היו רחוקים מזכייה בתואר, שהיתה מהווה מהלומה אדירה לכל האידיאלים של הכדורגל היפה. האיטלקים הם חסרי תקנה - יודעים לשחק, אבל מסרבים לתרום דבר וחצי דבר ליופי של המשחק. אני מקווה שג'ובאני טרפאטוני (שהיה שחקן מעולה _ ראיתי אותו בגמר גביע אירופה בוומבלי 1963 תורם רבות לניצחון היפה של מילאן על בנפיקה) יחזור הביתה מוקדם ויזכה לקבלת פנים עוינת, איטלקית קלאסית, בשדה התעופה. זה יבטיח לנו יורו 2004 נפלא, כאשר דווקא פורטוגל, ספרד ואולי צ'כיה מנגנות כינור ראשון.
רק לא איטליה
חיים ברעם, כל העיר
9.6.2004 / 16:55