רק פנדלים יעצרו את הולנד

זה לא ממש מקורי להיות אוהד של נבחרת הולנד בארץ. להולנדים יש יחסי ציבור מצוינים על פעילותם בתקופת השואה (למרות שאחוז יהודי הולנד שנהרגו בשואה היה הגבוה באירופה), והם אויבים בנפש של הגרמנים, ונדמה שדי היה בכך כדי לגרום לסימפטיה אוטומטית כלפיהם בקרב העם היושב בציון (לא כל שכן בקרב אלה שרואים באמסטרדם, על הקופישופס שלה, מוקד עלייה לרגל). אם נוסיף לכך את העובדה שבמיטבן משחקות נבחרות הולנד בשלושת העשורים האחרונים את אחד מסגנונות הכדורגל השמחים והאטרקטיביים ביותר שיש, לא קשה להבין מדוע רק ברזיל וארגנטינה מקדימות את הולנד במספר האוהדים בארץ הקודש.

נו טוף, אז אני לא מקורי, אבל אני כתום עם ותק ותעודות. כשהתוודעתי לכדורגל בתחילת שנות ה-80, למדתי מקריאה על נבחרת הולנד הגדולה של העשור שלפני כן, ומיד חשתי הזדהות עמוקה עם יוהאן קרויף וחבריו. אבל הולנד נעדרה באותן שנים מטורנירי הגמר של המפעלים הגדולים (זכור לרע ה-1:12 המפוקפק מאד של ספרד על מלטה, שהשאיר את האוראנג' מחוץ למקסיקו 86'), ורק ביורו 88' זכיתי סופסוף לחוויה המתקנת, כשהקסם של חוליט, ואן באסטן, רייקארד וחבריהם הביאו לגאון הכדורגל היחיד בדורו, ריינוס מיכלס, תואר בינלאומי ראשון (ברמת הנבחרת, זאת אומרת). די להיזכר בשער המדהים של ואן באסטן בגמר, לרשתו של רינאט דסאייב הרוסי, או בשער הניצחון של ואן באסטן בחצי הגמר מול גרמניה, ממסירת עקב של חוליט, כדי להבין שזו היתה חוויית כדורגל מעולם אחר. בזכות אותה זכיה אגב, הפך היורו למה שהוא היום, כי לפני 88' אף אחד לא ממש התייחס אליו.

בארה"ב 94', עם דור חדש בראשות האשף דניס ברקאמפ והתינוקות של ואן חאל מאיאקס, הציגה הולנד כדורגל לא רע בכלל, והיתה שותפה למשחק הטוב ביותר בטורניר. חבל רק שהוא נגמר ב-2:3 לברזיל ברבע הגמר. ביורו 96' היו אלה הצרפתים ששלחו אותנו הביתה, עם 4:5 בפנדלים ברבע הגמר, אבל הטורניר ההוא לא ייזכר לטוב בדברי ימי הכדורגל בהולנד. ב-98' הציגו ברגקאמפ, דווידס, קלייברט, אוברמארס ושאר נציגיה של המלכה ביאטריקס כדורגל מרנין, אבל נכנעו בפנדלים בחצי הגמר, שוב לנערי הסמבה, אחרי 1:1 בתום 120 דקות.

ואז הגיע יורו 2000. הולנד שוב הציגה כדורגל מסחרר, שהגיע לשיאו ברמיסתה של נבחרת יוגוסלביה המעצבנת – 1:6 ברבע הגמר. הכל היה מוכן למפגש ענקים מול צרפת בגמר. רק שבדרך עמדו 11 דוגמנים מלוקקים בכחול. נבחרת איטליה הבונקריסטית, הכסחיסטית, האנטי-כדורגליסטית.

פער הרמות בין שתי הנבחרות, כפי שהתבטא ביכולת על המגרש, היה עצום. הולנד שלטה במגרש ללא מצרים, ואיטליה נזקקה לעבירות גסות מהדקות הראשונות כדי למנוע נזק בלתי הפיך לנפשו של שוערה פרצ'סקו טולדו. בדקה ה-33 נשלח המגן ג'יאנלוקה זאמברוטה למקלחת אחרי כרטיס צהוב שני. חמש דקות לאחר מכן תפס אלסאנרו נסטה את פטריק קלויברט ברחבה, אבל המגן המקשיש פרנק דה-בור שלח את הכדור היישר לידיו של טולדו המזנק. במחצית השנייה היה זה דווידס שנתפס ברחבה וקלויברט ששלח את הכדור לקורה במקום לרשת. גם בהארכה המשיכו הכתומים להחמיץ בצורה סוחטת צרחות.

בתום 120 דקות עדיין היתה התוצאה מאופסת, ובבעיטות ההכרעה הצליחו גיבוריי להחמיץ לא פחות משלוש בעיטות. מארק בוסוולט, יאפ סתאם ו(שוב!) פרנק דה בור לא הצליחו במשימה שאחוז ההצלחה בה עומד על 80%. איטליה המשיכה לגמר מול צרפת (שם החליטה להיזכר שהיא יודעת כדורגל), ואנחנו הכתומים נשארנו עם הזהו ביד והרבה כאב בלב.

למונדיאל 2002 לא עלינו, הן בשל תהליך של חילופי דורות והן בשל מחנאות מפגרת של שחורים נגד לבנים. מאז העניין הזה נרגע, אבל במקום זה קיבלנו ריב מטופש בין קלויברט לואן ניסטלרוי, שלא מדברים ויורדים אחד על השני בעיתונים, משל היו אוחנה וברקוביץ'. היכולת במוקדמות היורו לא הלהיבה, וזכור לרע הפסד ביתי 3:1 לצ'כיה, אחרי הרחקה מטופשת במיוחד של אדגר. בסוף נדמה שהספינה של סיידורף ושות' עולה על דרך המלך עם 0:6 קלאסי על סקוטלנד בפלייאוף, אחרי הפסד מחפיר 0:1 במשחק הראשון.

כיום הולנד שוב מועמדת ללכת כל הדרך ביורו. להולנד יש את אחד הבלמים הטובים בעולם (יאפ סתאם), קישור (דאווידס, סיידורף, ואן דר וארט) בין חמשת הטובים בעולם, חוד (ואן ניסטלרוי, מקאי וקלויברט) מהטובים בעולם ושוער (ואן דר סאר) שגם אם ימיו הגדולים מאחוריו, הוא עדיין תותח-על. ולא שכחנו דור חדש של צעירים מוכשרים תוצרת אקדמיית הכדורגל של אייאקס ובראשם ווסלי סניידר, ג'ון נייטינכר ורפאל ואן דר פארט.

מבחינה טקטית, המחוייבות לטוטאל פוטבול (שזה אומר בעברית: כולם תוקפים, כולם עושים הגנה) דעכה במקצת, והאשמה בכך מוטלת בעיקר על המאמן המשעמם, והלא מרגיע במיוחד, דיק אדבוקט. הצנון הנ"ל מתעקש בין השאר ללכת עם קלויברט ומקאי בהרכב בגלל שהוא חושב שוואן ניסטרלרוי ומקאי דומים מדי בסגנון. אני אישית חושב שהוא נצמד יותר מדי למה שכתוב בספרי הטקטיקה, אבל לי לא משלמים כדי לאמן את אדגר, קלארנס והחבר'ה (וחבל שכך).

אולם למרות כל אלה, הולנד עדיין משחקת את הכדורגל הפתוח והמחוייך ביותר באירופה. נכון ששובצנו בבית המוות, עם גרמניה וצ'כיה (ולטביה, שמסוגלת להביא בהפוך למי שיזלזל בה), אבל זה לא תירוץ. עברו 16 שנה מאז שהחיוך הזה נשאר עד סופו של טורניר. הגיע הזמן, אומרת אמי.

בשלושת הטורנירים האחרונים בהם השתתפנו, הודחנו בבעיטות מ-11 מטר. הפעם, למרות שככל אוהד אני רוצה את הגביע בכל דרך שלא תהיה, יש לי רק בקשה אחת: בלי פנדלים. יש לנו חלוצים וקשרים מוכשרים בשפע. בואו נגמור את זה בדרך המסורתית. אני עוד צעיר לקוצב לב.