ליגת העל?

את העונה האחרונה בליגת העל(ק), שהתחילה עם הרבה תקוות ובסופה נשארנו רק עם טער מר בפה, רובנו נרצה לשכוח. גם לשחקנים אין הרבה במה להתגאות, בטח לא לבעלי הקבוצות או להתאחדות לכדורגל. ובכל זאת, כמה מלים.

פילוסופים של לשון, כולל לודוויג ויטגנשטיין, כבר הצביעו על האופן שבו השפה מעצבת את המציאות. ויטגנשטיין אמנם חזר בו בערוב ימיו, אבל נדמה שגם הוא היה מצביע על הדיסוננס התודעתי שמייצר המושג "ליגת על".

מילא "ליגה ראשונה", בכך אין שום דבר נורא, זוהי כותרת עובדתית ומדויקת, למרות תחושת עליונות לא מוצדקת שמביאה עמה המלה "ראשונה". אבל "ליגת על"? מה כל כך "על" בליגה הזאת? היא "על" ביחס למה - לליגה הלאומית (שייצרה יותר עניין), לגביע המדינה (שהביא כמעט 40,000 אוהדים לגמר)?

לכן ראוי לשנות את השם. ליגה ראשונה, ליגה לאומית, הליגה - הכל הולך. רק לא ליגת על. שינוי השם לא ישפר את רמת הכדורגל, אבל לפחות יצמצם את הפער בין המציאות לבין היומרה. כי הגיע הזמן להתחשב באותו זר פופולרי, שלו היה נקלע למשחק "ליגת על", היה מן הסתם תוהה: אם זה על, אז מה קורה מתחת?

בלי להמעיט מתפישת המשחק של מאמן סכנין אייל לחמן, מה שהביא את קבוצתו לדאבל - הישארות וגביע, הם בעיקר נחישות וגאווה. מי שאחראי על שני האלמנטים האלו מחוץ למגרש זה היו"ר מאזן גנאים. על המגרש זה שחקן לא מקומי, לא ערבי, די פרחח, שבא בכלל מהרצליה, מקום שונה קיצונית מסכנין - ליאור אסולין. אסולין הוכיח השנה לא רק שהוא שחקן טוב - את זה הוא הוכיח מזמן - אלא שהוא, כפי שמגדיר לחמן, שחקן שכדאי לצאת אתו לקרב. אסולין הבקיע העונה 10 שערים, אבל יותר משמעותי מזה, ספג 12 צהובים והוביל את התפישה הלא מתפשרת של קבוצתו, תפישה שהקפיצה בשבוע שעבר מגזר שלם בישראל.

מאיגרא רמא למ.ס. אשדוד. חיים רביבו, שחקן גדול בקנה מידה ישראלי, למד העונה שלמרות האיכות הירודה של הכדורגל הישראלי, יש גבול לחלטורה. והגבול עובר בדיוק בהבדל בין מקצוע לתחביב. רביבו האמין שהשם שלו והסקרנות האדירה שיעורר יספיקו כדי להעביר עונה מוצלחת. הוא טעה - השם הגדול הספיק למחזורים הראשונים וסקרנות האוהדים התמוססה לאחר שהחליט לטוס ברחבי העולם. את המחיר שילמה הקבוצה, שהתכוננה לעונה נוצצת ובסופו של יום התענתה בקרבות תחתית נגד אחי נצרת, מכבי נתניה ובית"ר ירושלים. אחרי שכבר פרש, חזר רביבו בשבת האחרונה לעוד כמה דקות לא משמעותיות מול בני יהודה. אם חלטורה, אז עד הסוף.

1. שנזכה לכעוס ולהתעצבן על השדרים והפרשנים ב"שירים ושערים"

2. שבני סכנין והפועל נצרת עלית יוכלו לארח בסכנין ובנצרת עלית

3. שמכבי והפועל פ"ת לא יוכלו לארח בפתח תקוה

4. שמתוך 200 הזרים שיוצעו לו, רוני לוי ימצא אחד מוצלח

1. הטבלה הסופית מלמדת שהליגה העונה נעה בין הכישרון של גוסטבו בוקולי (מקום ראשון) לבזבוז של ראובן עובד (מקום אחרון).

2. למרות סיום עונה מגומגם, טל בן חיים הוא הישראלי המצטיין של העונה.

3. ג'ובאני רוסו מוכיח שחצי שנה סבירה מספיקה כדי לסיים רביעי.

4. עומר גולן הוא החלוץ היחידי בטבלת המצטיינים.

5. עוד תואר לעופר טלקר: השחקן הפעיל הכי גרוע העונה (עובד לא משחק כבר כמה חודשים).

* האם סכנין היא באמת הקבוצה הכסאחיסטית ביותר בליגה?

הנתונים של חברת "שגב סטטיסטיקה" מראים שכן. סכנין סיימה את העונה עם 24.7 עבירות בממוצע למשחק. (בעונה שעברה מכבי פ"ת הובילה את הליגה עם 19.6 עבירות בממוצע). משחקה האגרסיבי בה לידי ביטוי גם בטור הכרטיסים: סכנין מובילה את הליגה בצהובים (111) ובאדומים (10). גם המוביל במספר העבירות בא מסכנין, הקפטן עבאס סואן, שקבע העונה שיא של 97 עבירות. מבחינת כרטיסים צהובים, המוביל הוא דווקא שחקן מכבי ת"א, תמיר כהן (15).

* היתה קבוצה שלא ספגה אדום?

לא, אבל ההוגנת ביותר לפי הפרמטר הזה היתה בית"ר ירושלים, עם הרחקה בודדת (של אינדיו).

* מי סחט הכי הרבה עבירות?

גוסטבו בוקולי, עם 193 עבירות שביצעו עליו, כמעט כפול מהשיאן של העונה שעברה, ג'ובאני רוסו (99).

* כמה בעיטות 11 נפסקו העונה וכמה הובקעו מהן?

51 פנדלים נפסקו, כ-80 אחוז היו מוצלחים (41 נכנסו, 7 נעצרו, ו-3 כלל לא היו למסגרת).

* ההרגשה היא שנשלפו העונה יותר צהובים והיו יותר עבירות, זה נכון?

כן. עלייה דרמטית במספר הכרטיסים הצהובים למשחק - 4.9 למשחק, לעומת 3.9 בעונה שעברה. מספר העבירות הממוצע עלה מ-35 ל-39.

* ומה לגבי שערים?

גם כאן הרגשת האוהדים לא משקרת. פחות שערים, ובצורה משמעותית. רק 2.48 שערים למשחק הובקעו העונה, כמעט חצי שער פחות למשחק, לעומת העונה שעברה (2.93).

* האם היה שיפור באחד הפרמטרים לעומת העונה שעברה?

בהחלט. בעונה הנוכחית הובקעו 17 שערים עצמיים לעומת 10 בלבד בעונה שעברה.

שבת, איצטדיון ר"ג, אי שם בשנות ה-80. שמשון ובית"ר תל אביב בעימות חזיתי, רגע לפני המשחק המרכזי בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה. ביציע המזרחי מסתמן ייאוש כללי נוכח הכדורגל הדל, אבל מה באמת יודעים האנשים שבבית? הטרנזיסטור מופעל, כדי לקבל עוד כמה עידכונים מהמגרשים האחרים ובדיוק מחליטים באולפן "שירים ושערים" לעבור למגרש ברמת גן.

זוהיר בהלול עולה לשידור, ויש תקווה שיספר על הגיבורים שסובלים ביציעים. אבל לא. זוהיר מתעקש להתמקד בבעיטה חזקה במיוחד של שוער שמשון, אבי חדד. "בעיטה חזקה, גבוה גבוה, רחוק מהשער", הוא מלהיב. חבל רק שהבעיטה של חדד בקושי עברה 30 מטר, מין דרדל'ה, שכמעט הפכה לשער שוויון של בית"ר תל אביב.

פתאום נזכרים שלפני שבוע, עמית שלו למיקרופון לקח אחריות על המשפט "פריצה סילונית של הטנק האנושי טל בראל", אף שלא היה דבר אטי מזה. אולי זה היה בהלול? משהו נסדק ביציע המזרחי. מתחילה הסתודדות בכמה שורות, חשש מאפשרות שלא באמת מספרים לנו הכל. זה עדיין לא מתפתח מעבר לדיון בספורט.

שבת, סלון די גדול בתל אביב, 2004. כמה דקות קודם לכן הופקרו 19.90 שקלים בדרך לשמונה שעות מזוכיסטיות של אמת צרופה. הסבל כבר לא משחק כאן תפקיד, רק הרצון להיווכח, שוב, שלא טעינו. נרדמים תוך כדי, מקלחים את הילדים, מארחים משפחה, לא מוותרים על מנוחת השבת. עד כדי כך הפך הכדורגל הישראלי לידידותי לסביבה.

איזה סכום מגוחך הוא 19.90 תמורת האמת, וכמה חבל שרק כת קטנה חולקת אותה. מקבץ כל כך קשה של ארבע נפילות דרך קבע, נחשב בלתי נתפש. אבל הוא כן. מצלמות "שבת של כדורגל" לא הותירו מקום לספק.

אולי זאת הסיבה ששלמה שרף נראה שם כל כך מביך. טרגי, כמה שנים קודם, אבל רק ב"שירים ושערים" הוא היה יכול להיות הדבר הכי מרענן כאן. אבל איזה אומץ או תובנות ייחודיות הוא מנסה לשדר בעודו צועק שמדובר בכדורגל מביש, על גבול החרפה, בשעה שכל צופה מבין זאת היטב? האמת העירומה מוטחת בפרצוף. כל שבת. עכשיו, ברגעים נדירים של שפיות במזרח התיכון, הדיון הזה מתקיים רק בספורט.