הם חושבים שאני נקי. הם חושבים שתקופת הקיץ, הרחק מכל מאורע ספורט כלשהו, תעשה לי רק טוב. קצת אוויר צלול, קצת שמש, קצת שפיות, זה כל מה שאני צריך. אבל הם לא מבינים. מהסם הזה לא נגמלים, לא מתנתקים, לא מתחברים למציאות.
החיידק שוכן אצלי בדם מאז שאני זוכר את עצמי. בין אם אלו משחקי מכבי בימי חמישי עם המשפחה, בין אם זה לקום בחמש בבוקר למשחקי NBA, ובין אם זה לעודד את נבחרת הכדורגל בעוד קמפיין כושל.
לאט לאט זה משתלט עליך. בהתחלה זה רק להגיע לבית הספר עם עיניים טרוטות מעייפות. אח"כ זה כבר להזניח את שיעורי הבית לטובת עוד שידור חוזר. בסוף התהליך אתה זומבי תוצאות מהלך: אור יום מאבן אותך, כל גופך רועד בציפייה ושקיקה לשידור הבא, וחייך אינם חיים אם לא מתקיים מאורע ספורט כלשהו בטווח היומיים הקרובים (גם שחייה צורנית תופס). בשלב מסויים אתה נעשה אדיש לתוכן, ההתייחסות היא למסגרת בלבד: אין זה משנה מי משחק, באיזו ליגה ולאיזו מטרה. העיקר שיהיו שני יריבים, מטרה משותפת ורוח תחרותית למכביר.
הסוציולוגים יטענו שהספורט רק משקף מאבקים קדמונים שהיו קיימים מקדמת עדן, ושזו רק דרך מתורבתת להעניק אישור ליצרים ברבריים המחפשים פורקן. יכול מאוד להיות שיש בכך מן האמת, אך תמיד אעדיף להוציא את האנרגיות בכמה קריאות עידוד וקללות לעבר השופט, מאשר להוציא למישהו שאני לא מכיר איזו עין או שן.
ההורים שלי, בכל מקרה, לא ראו את הדברים כמוני, ולכן החליטו לאשפז אותי. אני חושב שנקודת השבירה שלהם הגיעה, שכשהבינו שבמקום לשבת בחדר וללמוד לקראת המבחנים, הייתי עסוק בצפייה במשחקי כדורגל מליגות נידחות (מישהו יודע איפה זה מונגוליה?).
אז זהו, מסתבר שיש מכון גמילה מיוחד לסובלים מהבעיה, ושרבבות כבר עברו תחת קורת גגו. באופן לא מפליא, כל שוכני המוסד, ללא יוצא מן הכלל, הם גברים. עושה רושם כי המגיפה לא פוסחת על אף מגזר: עשירים, עניים, זקנים, צעירים, אשכנזים וספרדים. כולם כאן. בניגוד למוסדות אחרים, שם פעילות קבוצתית מאורגנת בחצר היא ברכה, הרי שכאן אוסרים עלינו להסתובב אחד עם השני, ואנו נמצאים בנתק מוחלט מן העולם החיצון. הפחד העיקרי שלהם הוא, שבעזרת שמועות מפה לאוזן נוכל לשמור על גחלת עדכוני התוצאות בוערת.
רוב הפעילויות במקום הזה משעממות להחריד: קוראים רומנים רומנטיים קיטשיים ועמוסי רגשות, מאזינים למוסיקה קלאסית וצופים בשידורים מחזוריים של אופרות סבון ישראליות. הנטיות הנוירוטיות שלי גרמו לי להיות בטוח כי המטפלים ינקטו בשיטה שבה נקטו בסרט "התפוז המיכני", וכי יתנו לנו לצפות במשדרי ספורט תוך כדי הזרקת חומר גורם בחילה לורידינו. אך השיטה שבה נקטו התבררה כאכזרית לא פחות. תנסו פעם לראות 14 שעות רצופות של "מיכאלה", ותראו כי תחושת הקבס שעולה בכם חזקה מכל סם נתון. במשך שלושת חודשי הגמילה התהפכתי חסר מנוחה בלילות, מנסה לדמיין את מכבי עולה לפיינל-פור או את ההפתעות שמספקת אליפות אירופה בכדורגל. הימים היו פחות קשים, הן משום שהיתה תעסוקה שורפת נוירונים, והן משום שהייתי עסוק בלהשלים שעות שינה.
יום השחרור הגיע. הועדה המשחררת, המורכבת מעדת פסיכולוגים ויועצים חינוכיים, החליטה שאני כשיר לחזור לעולם האמיתי. ההורים אספו אותי מפתח המכון, ובפעם הראשונה מזה זמן רב, נסענו באוטו מבלי להקשיב לרדיו. כשהגעתי הביתה, שמתי לב שפרטים קטנים בטקסטורה של הבית השתנו: אין יותר ערימות עיתונים על שולחן הסלון, כל הממירים שמעל הטלויזיות נעלמו, ואפילו המחשב התפוגג כלא היה. אוירת נכאים שררה בבית, והוריי מיעטו לדבר, כנראה מחשש שכל מילה מיותרת תגרום לי לחזור לסורי.
את ימי החופש הראשונים העברתי בטיולים ארוכים (עם מלווה צמוד, כמובן), ובשינה עמוקה וחסרת חלומות. אך לא עברו שבועיים, וכבר הגיעה נקודת השבירה הראשונה. זה קרה בשעות הצהריים המאוחרות של יום שישי, בעת שהקצתי משינה קצרה. שני ילדים, שהיו בדרכם למגרש הכדורסל השכונתי, עסקו בהקפצות כדור סתמיות ובשיחה על המשחק ששודר ערב קודם.
"ראית את הסל של שארפ?"
"כן, אדיר. ממש בשניה האחרונה"
הנה זה בא. הפרכוסים, העוויתות, הזיעה הניגרת. זה חזר, ובגדול.
לא, לא יוצאים מזה. אפשר לעשות הצגה, למראית עין להראות לעולם שאנו קשובים אליו ולרצונותיו. אבל בפנים, הדם גועש, העיניים מחפשות מנוח במסך מרצד והמוח מריץ שידורים חוזרים בלולאה אינסופית.
גם אם אצטרך למות זקן ערירי ומרייר במוסד גמילה שכוח אל, אני גאה להודות :" אני מכור לספורט !!!".
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם המלא.