דור הכלום מקבל הכל

יש לומר זאת בקול ברור, החלטי: אחרי רמה טובה ואפס מתח בסיבוב הראשון, אחרי מתח ואפס רמה בארבעת המשחקים הראשונים של הסיבוב השני, בא המשחק החמישי בשלוש מסדרות חצאי הגמר והקפיץ את הפלייאוף הזה לגבהים (שילוב של רמה ומתח) שלא ידענו מאז 1993.

אשתקד, הלייקרס סיימו את העונה כשרוברט הורי החטיא את הקליעה משלוש בתקתוקים האחרונים במשחק החמישי בסן אנטוניו. ההפסד במשחק הבא היה רק לפרוטוקול.

בקיץ, הלייקרס החליטו להשתדרג. הם שיחררו את הורי והביאו את מלון ופייטון. המשחק החמישי השנה, שוב בסן אנטוניו, נתן גושפנקא לכך שהלייקרס עשו צעד נכון, צעד אחד רחוק יותר מאשתקד.

אפשר להתרכז בפישר (אבל אסור לשכוח את השניות האחרונות והמופלאות, שקדמו לזריקה שלו וארכו דקות ארוכות), ואפשר להחמיא שוב לפיל ג'קסון על היכולת שלו לנצח משחק שכונתי ובחוץ ועל כך שכל שחקן שלו, אפילו אחרי שהודח מהחמישייה, יכול לנצח בשבילו משחקים ברגעים ובמצבים המלחיצים ביותר. אפשר. אבל אסור, בשום פנים ואופן להתעלם מקובי בראיינט. זה לא רק הסל שבראיינט קלע - לפני הסלים של דאנקן ופישר - אחרי משחק איום ונורא שלו, זה לא רק שפישר היה חצי חופשי כי כל שחקן של הספרס שם לפחות חצי עין על בראיינט, זו בעיקר העובדה שהשנה בראיינט מתחיל להגדיר באמת נגד מה הוא נאבק בדפי ההיסטוריה של הכדורסל: ההגדרה שלו בהשוואה לג'ורדן.

בראיינט, בדומה לג'ורדן, הוא נציג מובהק של תקופתו. מול ג'ורדן, שייצג נאמנה את הרוח הרייגניסטית השמרנית והקפיטליסטית של אמצע שנות השמונים, בראיינט הוא נציגו הנאמן של הדור שרוצה עכשיו ומיד, דור הכלום. דור, אם לשאול מעולם הקולנוע, האבודים בטוקיו. אלו שיש להם הכל ולא מצליחים למצוא ריגוש בכלום. ההשוואה עם ג'ורדן יכולה אבל לא אמורה להיערך מחוץ לקווים. התנאים שונים מדי והם נוטים לטובתו של ג'ורדן.

אבל על המגרש? נדמה שהויכוח על היכולות של ג'ורדן ובראיינט בהשוואה גילאית נוטה לטובתו של בראיינט, אבל כאן התנאים הם לטובתו של בראיינט שהתחיל את הקריירה המקצוענית שלו מוקדם יותר ועם צוות מסייע מוצלח בהרבה. ההשוואה היחידה היא בין היכולת האולטימטיבית של ג'ורדן בשיאו לבין בראיינט כיום, ובמשוואה הזו בראיינט עדיין לא קלע את הקליעה ההיא שניצחה ביוטה את האליפות השישית, ולא ניצח משחק עם ארבעים מעלות חום, ועוד משחק חמישי בחוץ. אלו הן אבני דרך שעשו את ג'ורדן. בראיינט יכול להם. בכל השאר הוא לא נופל מג'ורדן במאומה.

דווקא הסדרה המבטיחה ביותר היא המאכזבת מכולן. הניצחונות של מינסוטה הן התעלויות של בודדים: פה קאסל, שם גארנט ובמשחק מספר חמש ספריוול. הפלייאוף היה אמור למצוץ משתי הקבוצות הללו את הקבוצתיות שאפיינה אותן לאורך כל העונה, ודווקא כאן היא התאדתה. סקרמנטו גם: פה ביבי (וכשביבי טוב סקרמנטו תמיד מנצחת), שם כמה דקות של סטויאקוביץ' ומשחק אחד מבריק של וובר מתוך חמישה.

חראם על סקרמנטו. להביא את הפציעה של ג'קסון כתירוץ נשמע קצת קלוש, כי מינסוטה תמיד יכולה לטעון שגם הדסון ושצ'רביאק פצועים. זה נכון, אבל שני השחקנים הללו נעדרו לאורך כל העונה ומינסוטה למדה לשחק ולנצח בלעדיהם. ג'קסון הוא בור. בלעדיו ביבי צריך לשחק יותר דקות ממה שהוא רגיל והרוטציה של אלדמן נדפקת לגמרי. לא רק שג'קסון מאפשר לסקרמנטו לשחק עם שני רכזים, לא רק שהאפשרות שלו לשחק בשני התפקידים (רכז וקלע) מאפשרת לאדלמן לקיים רוטציית דקות מאפשרת יותר בין שאר שחקני החוץ, אלא שהתפקוד ההתקפי של ג'קסון והאנרגיה שהוא מכניס למשחק, מאפשרים לאדלמן להרחיב את רוטציית שחקני הפנים שלו. בלעדיו, סקרמנטו חייבת את הנקודות של וובר ולכן סנגלייה משחק פחות ודיבאץ' הרבה יותר עייף. סקרמנטו נדפקה מהפציעה הזו לא רק בגלל שהרוטציה שלה התקצרה לשבעה שחקנים אלא כי הרבה בגללה התפוקה של רוב השבעה ירדה לעומת העונה הרגילה.

ההבדל בין הנטס לדטרויט מאפשר לנו להבין כמה ותק זה דבר חשוב בסדרה הזו ובפלייאוף בכלל. זה היה משחק מטורף, הרבה מעבר לשלוש ההארכות והקליעה המטורפת של בילאפס בסיום הזמן החוקי. מטורף כי לפני הזריקה הזו בילאפס כמעט והפסיד לדטרויט את המשחק בסדרת החטאות של ליי אפים, בגלל שהנטס קלעו ליי אפים מהשלוש וזרקו לבנות מהעונשין, כי... מה אני צריך להסביר את זה. זה היה משחק כל כך מטורף שמי שניצח אותו היה בראיין סקאלבריני. והנטס ניצחו אותו כי הנטס, לפחות בכל מה שקשור לחוף המזרחי, למדו בשנתיים האחרונות איך לנצח משחקים. את המשחקים.

והנטס ניצחו בגלל שריצ'רד ג'פרסון (ולא קניון מרטין) הפך לסופרסטאר, ובגלל שלטיישון פרינס חסרים עוד כמה מהמעמדים שאליהם הגיע ג'פרסון מאז שנכנס לליגה בכדי לנצח לפיסטונס סדרות.