כשניטשה שחה

שי לבנת אינו מתכוון לדבר על בחורות, למרות שהוא עוד לא בן 20. למרות שהוא חי בפנימיית המחוננים במכון וינגייט, מוקף בחורות צעירות בבגדי ים ספורטיוויים שנכנסות איתו לבריכה בבוקר ויוצאות איתו ממנה בערבים. למרות שבחדרים הצמודים לחדר שלו גרים בשותפות ילדים צעירים בגילו, שמתפרעים ועושים רעש בזמן שהוא חי לבד. מה לעשות שההמולה מסביב, כל ההורמונים שמושפרצים לכל כיוון, לא נוגעים בלבנת.

אולי זה בגלל ששנים בפנימיית מחוננים הפכו את השחייניות לרובוטיות עם גופות של מזרח גרמניות, אולי בגלל שבפעם הקודמת ששיחה שלו עם עיתונאי גלשה לפסים אינטימיים התוצאה הביכה אותו. אולי הוא פשוט עוד לא לגמרי מודע לעצמו. שי לבנת לא הולך לדבר על אף אחד מהדברים שהוא לא רוצה לדבר עליהם. לבנת יודע שהמדינה שמה אותו בווינגייט למטרה מסויימת, והוא מתכוון לעמוד בה. בפעם הקודמת שעירב בין ענייני הלב למים, האהבה עלתה על שרטון והותירה צלקות. מאז, למד לשמור על עצמו ועל הפרדה.

לבנת אחר, כי הוא בוגר בהרבה ביחס לכל מה שנמצא סביבו. יש לו תובנות על החיים של בחור רגיש בן 40. פעם היה לו חלום, שגם עליו יכתבו בעיתון. בתור ילד הוא ישב עם עיתוני הספורט וקרא שם על כל הגיבורים והאלילים הגדולים ואיחל לעצמו שיום אחד גם עליו ישפכו מלים באחד הצהובונים. "הבטחתי לעצמי שיום אחד גם עלי יכתבו. ואז, כשזה קורה, אתה מגלה שזה לא כמו שחשבת, שאתה יכול לספוג הנאה יותר גדולה משיחה עם חבר או מלגעת בקיר ולעשות שיא ישראלי, ובכל זאת אתה עושה את הכתבה. למה הסכמתי להיפגש איתך? אתה מייצג גורם שהוא 'הארץ', זה כאילו מעיד שהעיתון מגלה בך עניין, שאנשים מתעניינים במה שאתה עושה. כנראה שזה בשבילי".

אולי הכל נובע מכך שהדברים קרו ללבנת בגיל מאוחר. הוא התחיל לגבוה מאוחר, והיום הוא 193 פלוס חצי סנטימטר. לא סופי. לפנימייה בווינגייט הגיע בגיל 17, שזה שלוש-ארבע שנים מעל הממוצע, והמפגש הראשון שלו עם הבריכה התחיל במקרה, ועוד בסינגפור. המפעל הציוני שיגר לשם את אבא שלו, קצין בצבא העם, לשליחות עלומה שנמשכה כמה שנים, והבריכה פשוט היתה בריחה מהחום והלחות של המדינה הכי כפייתית בעולם.

"עד וינגייט היתה לי בעיה מנטלית. הייתי שוחה עם הקבוצה שלי בחיפה, הכל היה מאוד מקומי והיה לי פחד מהיריבים, לא חשבתי שאני מסוגל להתמודד מול שחיינים ישראלים ברמות הגבוהות. אחרי שהגעתי לכאן והתחלתי להתאמן איתם, ראיתי שאפשר לעקוף אותם. פתאום הם כמוני, אנושיים, ויש להם כאבים בשריר והם תופסים ימים פחות טובים. קנאה היא חלק מהספורט, אבל מהניסיון שלי בחיים זה לא מוצדק. זה בעצם לדמיין שלמישהו אחר יש משהו שלנו אין, ושאם היה לנו אותו היינו יותר מסופקים או מושלמים. אבל זה לא נכון, כי אז היינו רוצים משהו אחר. בשנה הראשונה שלי בווינגייט, אמרתי לעצמי שהמטרה היא להגיע לגמר אליפות אירופה לנוער. הגעתי. בתחילת השנה השנייה הצבתי לעצמי מטרה להגיע לאליפות העולם. הגעתי. חלק מהסיפוק הוא שעמדתי בכל מטרה שהצבתי לעצמי. כמובן שבדרך היו גם אכזבות. המטרה בתחילת השנה הזאת היתה האולימפיאדה. להיות ריאלי - זה הדבר הכי חשוב בשחייה. אם היכולת הגופנית שלך לא מתאימה לציפיות, אתה בבעיה. אם עמדת בציפיות, אתה חי בסיפוק. אם אתה מצליח יותר, סימן שנתת את המשהו שמעבר".

ורגע כזה קרה לו לפני שבועיים. בזמן שעסקני הוועד האולימפי עומדים מחוץ לבריכה עם סטופר ומחכים לראות אם יספיק לגמור 200 מטר חופשי בזמן של 1:50.48 דקות, המינימום האולימפי לאתונה, עשה לבנת צעד משמעותי בדרך לסמן וי גם על המטרה השנתית שלו.

"לתחרות הגראנד פרי בווינה הגעתי עם שיא ישראלי ב-200 מטר חופשי של 1:51:44 שקבעתי לפני שנה. המטרה היתה לשבור את השיא. כשמדברים על לשבור שיא בשחייה, מדברים על עשיריות שנייה. המאמן שלי ואני דיברנו על לרדת מ-1:51, ועם זה באתי למקצה. זה מה שהיה לי על הכתפיים. ידעתי שברגע שאוציא הכל, התוצאה שלי תהיה טובה. אבל לגעת בקיר, להוציא את הראש מהמים ולראות 1:49:62 - זה עולם אחר לגמרי.

"אתה מתחיל לקלוט מה עשית, האדרנלין נכנס לרזרבות שלו, ואם אני יכול להגיד שיש רגע ששווה את כל האימונים והקשיים, זה הרגע. זה פיצוץ אמוציונלי, אי אפשר להעביר את זה. העייפות הגופנית אחרי משחה היא מאוד גבוהה. אתה מרוקן. כשאתה נוגע בקיר ורואה תוצאה כזאת, ולכל מקצוען זה קרה לפחות פעם בחיים, אתה יכול לקפוץ באוויר ולשמוח, ואתה רק מתמלא בשמחה ואופוריה. לרגע אחד בחיים הכל נכון, כל המינוסים הופכים לפלוסים. אין עוד הרבה מקומות בעולם שאתה מרכז מאמצים של אורח חיים, ויתורים שאתה מקריב ושנים שלמות, לדקה וחמישים שניות. מבחינה אמוציונלית זה יכול לפוצץ אותך".

עכשיו לבנת צריך לחזור על התוצאה שהשיג בווינה כדי להיות באתונה, הוא יכול אפילו להאט את הקצב שלו בכמעט שנייה שלמה, באליפות אירופה שמתחילה היום. בוועד האולימפי הישראלי רוצים לראות איך התוצרים של פס הייצור בווינגייט מתמודדים עם לחץ, אז קבעו שתחרות גראנד פרי בווינה לא נחשבת להשגת מינימום אולימפי, אלא רק תחרות גדולה באמת כמו אליפות אירופה, ובמשחה שמתקיים בבוקר כשהגוף עוד קצת ישנוני.

לבנת, עושה רושם, לא מוטרד. "כל ספורטאי לומד להתמודד עם הלחץ ואיך לנצל אותו. ההישגים הכי גדולים נגרמו בגלל לחץ וכי דחקו ספורטאים לפינה. מבחינה גופנית, המון ספורטאים דומים ומה שמבדיל אותם זאת היכולת להתמודד מנטלית. זה חלק מהסיבה שבחרתי להיות לבד. ניטשה אמר פעם שאדם חושב אמיתי חייב להיות שליש מהיום לבד. הוא קצת הגזים, אבל בעקרון זה נכון. אינטרקציה חברתית חשובה, אבל שחיינים הם אנשים שמסוגלים לברוח מהביחד הזה, להכניס את הראש למים, לשמוע את הגלים ולשחות שעות, אנשים שיכולים ליהנות מהשקט. הדרך שתוציא ממני יותר, היא לגור לבד. יש משפט שאומר: 'מי שמדבר עם אלוהים מתפלל, ומי שמדבר עם עצמו הוא סכיזופרן'. זה משפט שמראה איך מסתכלים על אנשים בעולם, איך אנשים חושבים לא נכון".

בשנה הבאה, בלי קשר לאולימפיאדת אתונה, שי לבנת הולך לשכלל את הלבד שלו ועובר לאובורן יוניברסיטי באלבמה, בדרך של יואב ברוק ואיתן אורבך, שגם הם בילו שם תקופה בחיים שלהם. ברוק חיבר בין לבנת למייק מארש, מאמן החתירה של האוניברסיטה, פנימיית המחוננים של האמריקאים, באליפות העולם בברצלונה.

"מארש ראה אותי והחליט שהוא רוצה להמר עלי", מסביר לבנת. "אני מרגיש שסגנון האימון שם יכול לתרום לי המון, שאת הקפיצה הבאה שלי אעשה שם, בגלל שיש שם יריבי אימון מאוד מוכשרים, יש גיוון, הרמה יותר גבוהה והסתכלות שונה על השחייה מהגישה האירופית".