לגארנט מגיע. לקובי עוד יותר

קיים קונצנזוס רחב על כמה מבחירות סוף העונה. זק רנדולף הוא השחקן המשתפר של השנה, לרון ארטסט אין מתחרים במה שהוא עושה בהגנה. עם חמישיית השנה יש לי בעיה אחת (שאקיל הוא בחירה אוטומטית. אצלי סטויאקוביץ' בחמישייה ודאנקן זז לסנטר). מאמן השנה? קודם צריך להבהיר שזוהי תת קטגוריה: כל עוד ג'רי סלואן ביוטה התואר הולך אליו אוטומטית והבחירה הרשמית היא פרס ניחומים. ועדיין, לטעמי, מה שמוריס צ'יקס עשה בפורטלנד (אחרי שויתר על שני הכוכבים הכי גדולים שלו) הרבה יותר מרשים ממה שיובי בראון עשה בממפיס (ולצ'יקס אין את ג'רי ווסט).

רוקי השנה זו בכלל בדיחה. יבושם למי שנהנה להשוות בין אנתוני וג'יימס לבירד ומג'יק. אבל מי שעושה זאת חייב, אחרי הניתוחים הכלכליים והחברתיים של הצמד, גם לקחת בחשבון לאיפה שני השחקנים הללו לקחו את הקבוצות שלהם. ככה מדדו את בירד ומג'יק, לא לפי הסטטיסטיקות שלהם.

מהבחינה הזו, לברון ג'יימס הוא אולי רוקי השנה של איגוד המפרסמים, לא של ה-NBA. ג'יימס שיחק בחוף המזרחי, שיחקו איתו אילגאוסקאס וקרלוס בוזר (שאילולא רנדולף הוא נבחר בקלות לשחקן המשתפר של השנה), זרקו בשבילו את ריקי דייויס והביאו חיזוק של שחקנים קבוצתיים ובעלי נסיון מבוסטון, ועדיין, קליבלנד סיימה אחרי בוסטון. אנתוני דווקא נתן אחלה עונה, גם במספרים אישיים וגם כשהצליח להוביל את דנבר (מתוך הבית הקשה ביותר בליגה) לפלייאוף לפני פורטלנד ויוטה. אנתוני קרוב, אבל לאנתוני היה צוות מסייע הרבה יותר טוב ומנוסה מזה שהיה לדווין וויד בדרך לפלייאוף עם מיאמי. ואם לא די בזה, ווייד עדיין בפלייאוף.

הבעיה העיקרית היא היכן שקיים הקונצנזוס הכי גדול. קווין גארנט הרוויח ביושר את תואר השחקן היעיל של הליגה. המספרים שלו מדהימים והם לא באו על חשבון הישגי הקבוצה שלו. להגיד שלא מגיע לא זו לא קנטרנות, זו אידיוטיות לשמה. ובכל זאת.

מה שקובי בראיינט עשה השנה הוא הרבה מעבר לכדורסל, הוא קצת לא אנושי אפילו לביוניות של בראיינט. תחשבו על בראיינט בתור נגר: שלושה-ארבעה ערבים בשנה, על פני שישה חודשים, מצפים ממנו שיוציא יצירת אמנות, שלושה אנשים מפריעים לתנועת הסתתות שלו, לנסיון שלו להכות בפטיש, הוא רב עם בעל בית המלאכה, עם השוליות שלו, ובנוסף לכך הוא אמור לנסוע לטוס כך וכך פעמים לקולורדו ולהגן על עצמו מפני טענות האונס נגדו. אחר כך הוא צריך לחזור לבית המלאכה ולהוציא עוד עבודת אומנות ואז לחזור הביתה ולהסתכל לאישתו בעיניים ולדעת שהיא יודעת.

סנטימנטלית, הבחירה בגארנט היא הדבר הכי נכון וצודק בעולם, אבל אם מינסוטה והלייקרס ייפגשו בגמר המערב, בראיינט כבר יוכיח לכל העולם (ואשתו) מי באמת השחקן הכי טוב בליגה הזאת.

רק שקשה להאמין שזה יקרה. בואן הוא השחקן שברייאנט הכי מתקשה (ומתעקש) נגדו, פייטון בנסיגה מקצועית ומנטלית, שאקיל לא מפוקס, ופיל ג'קסון לא ניצל את הפציעות המרובות כדי לתת לצעירים לעזור ללייקרס.

סאן אנטוניו, וזה נכתב כאן בטור שלפני פתיחת העונה, תגיע לשיאה (ולגיבוש הנחוץ) בדיוק במאי. הספרס עברו מהפכה אמיתית, בעיקר עבור קבוצה שזכתה באליפות, אבל השלד - דאנקן, פרקר, ג'ינובלי ובואן - נמצא שם. שים סנטר ליד דאנקן והוא יעשה ממנו לגיטימי, פרקר תמיד טוב בפלייאוף. גם הורי. החוקים הלא כתובים של הכדורסל אומרים שהמנצח נשאר על המגרש עד שמנצחים אותו.

ללייקרס אין כלים על דאנקן.

האמת שנמאס, ונהיה גם קצת מגוחך. נמאס מהעמסת כל צרותיה של סקרמנטו על גבו של כריס וובר ומגוחך להמשיך לטעון זאת ברצינות. נמאס, כי מי שעושה זאת שוכח שבלי וובר אין סקרמנטו, אין את הכדורסל הכי מהנה בליגה מאז הפרישה. וובר הוא אבן הפינה, השלד. זה שהבניין מצליח גם בלעדיו מוכיח עד כמה השלד חזק ויציב. לפני וובר לא היה כלום. מגוחך, כי המספרים של וובר הם מספרים מגוחכים עבור שחקן שאך חזר מפציעה והשעיות, מגוחך מפני שהחזרה של וובר היתה בסינק מושלם וגרוע עם הפציעות של בובי ג'קסון ובראד מילר - השחקן המחליף החשוב ביותר של הקינגס ומי שהיה אמור להנעים לוובר את חזרתו לפארקט. המשוואה על פיה סקרמנטו טובה יותר בלי וובר היא מופרכת ונותצה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול יריבה שבשנה שעברה, גם בזכות הפציעה של וובר, העיפה את סקרמנטו מהפלייאוף.

החזרה של וובר, ההפסדים והירידה בדירוג, נתנו את ההוכחה לכך שסקרמנטו היא אחד מארגוני הספורט המושלמים ביותר בספורט האמריקאי של העשורים האחרונים. אף אחד לא מנדנד את ריק אדלמן, ואם מפסידים שוב בפלייאוף אז מתחזקים איפה שצריך ועם ביצים - לא מזעזעים. ואם צריך לשלב את וובר בהדרגתיות, אפילו על חשבון כמה הפסדים ויתרון הביתיות, אז משלבים את וובר. הוא שחקן השלד שלך, זה שהתחייב אליך על פני הצעות אטרקטיביות יותר, זה שבגללו אחרים רצו ועדיין רוצים להגיע לקבוצה שלך.

ובכלל, בלי שהתכוונו לכך, יצא להם טוב: סדרה עם יתרון ביתיות מול דאלאס ועכשיו מינסוטה. על פי ההיסטוריה, סקרמנטו אמורה לעצור את מינסוטה. תהיה סדרה ארוכה (כנראה), מהנה, עם ריצה והמון סלים, ואיך שהיא לא תיגמר, המנצחת שלה תגיע הרבה יותר רעננה מהיריבה שלה בגמר המערב.

ובחזרה למזרח: לארי בראון לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא המאמן והמחנך הכי טוב בליגה, ועדיין הוא מוכיח זאת שנה אחר שנה (שימו לב להתפרקות של הסיקסרס). יותר מכך, בראון עוזר לג'ו דומארס (וגם לעצמו) להוריד מעצמו את תווית האידיוט לאחר הויתור על כרמלו אנתוני בדראפט האחרון.

בראון הוא מחנך. הוא יטפח את מיליצ'יץ', ואם לאחרון תהיה מספיק סבלנות, דטרויט תוכיח לכל העולם שהיא לא טעתה. לדטרויט ובראון יש את הלוקסוס הזה בגלל שהם קיבלו בחירה שניה בדראפט על אף שעלו לגמר המזרח אשתקד.

יותר מכך: בראון, דומארס ודטרויט יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה לא רק בגלל האמונה שלהם בכשרון של מיליצ'יץ' אלא, בעיקר, בגלל האמונה שלהם בטיישון פרינס. פרינס פרח בפלייאוף אשתקד ככל שהלחץ גדל והוא חוזר על כך השנה. אני לא בטוח שאם מחליפים את פרינס באנתוני דנבר נחלשת.

ההצלחה של ריק קרלייל באינדיאנה שוב מדגישה את עליבות הקריירה של אייזיאה תומאס מאז שעבר לקבל החלטות מחוץ לקווים. מה יש לאינדיאנה שלא היה לה בשנה שעברה? אני יכול להגיד לכם מה אין לה. אין לה בראד מילר, אולסטאר.

הכשלון של תומאס מרגיז, ממש מענה, כי הוא מבהיר כמה כושלת מערכת קבלת ההחלטות במדיסון סקוור גארדן. זה שהנטס טובים יותר מהניקס אנחנו יודעים. גם את זה שלניקס חסרו שני שחקנים חשובים לא שכחנו. אבל על האפס? מי שהיה אמור להביא לניקס לפחות נצחון אחד בשביל הכבוד ובשביל האמונה של השנה הבאה, היה מארברי. אם מארברי היה ספורטאי גדול הוא היה מנצח לקהל הביתי אחד. אם היו לו מוטיבציות נכונות הוא היה מסתכל על ג'ייסון קיד, נזכר מה ההחלפה ביניהם עשתה לנטס, ומנצח אחד בשביל הכבוד העצמי שלו. למארברי אין את זה והוא אבן הפינה שעליה בונה איזיאה תומאס את התקוות של עכברי הכדורסל בניו יורק.

ותהייה אחרונה לסיום

מישהו שמע משהו, מישהו זוכר את פט ריילי?