הגורו

גור שלף בילה את רוב העונה בישיבה. לעיתים הוא קם למחוא כף לחבריו האקטיביים יותר. כשהוא נכנס למגרש הוא לא זוכה ליחס מועדף מצד הקהל (כנראה שהם מעדיפים ישראלי אחר בגובה 2.01 שמסוגל לעשות הכל במגרש...) ובמרבית הפעמים הוא מוחזר למושב העץ תוך דקות ספורות.

אצלנו בחבורה אני משמש כסנגורו של גור. את איבודי הכדור אני טופל על ידיו החלקלקות של וויצ'יץ', את הסיבסובים שמסתיימים בהחלקה אני מתרץ בפרקט הרטוב והחטאת פאול היא תמיד בגלל שאנחנו לא האמנו מספיק.

לעומת זאת, כל אסיסט מוצלח עושה אותי גאה כאב טרי וכשגורביץ' חותך את כל המגרש ומסיים ברשת אני מפטיר לעבר הספקנים בתוכחה: "אמרתי לכם, רק גור".

כמובן שהאמרה חוזרת אליי כבומרנג, ובמשנה ציניות, כשבהתקפה הבאה הגור מוסר הישר לחיקה (ויש חיק...) של בר רפאלי בשורה הראשונה. בקיצור, לא קל להיות אוהד גור שלף בזמנים אלה.

אני זוכר לו חסד נעורים. את שיתוף הפעולה עם קטש ובריסקר בימים היפים של מכבי ר"ג לפני כעשור, גם לא אשכח לו את העונות הבאמת מדהימות בגליל, כשחוץ מלקפוץ עם חוטיני בפסקי הזמן היה עושה הכל על המגרש ואת עובדת היותו הישראלי הכי מגוון שיש לנו.
קל להתעלם מיכולותיו המופלאות, שכן מה אנחנו רואים? בחור לבנבן שמוזעק מדי משחק ל-5-10 דקות, נראה כאילו הרגע צלצל לו השעון המעורר, מתקשה לשמור על האירופיים הזריזים בהגנה ומתקשה לשמור על שיווי משקל בהתקפה. אך לא כך הוא הדבר.

מי מאיתנו ששיחק כדורסל יודע כמה קשה היא מלאכת העלייה מהספסל. המשחק זורם, השחקנים על המגרש חמים (מבחינה מקצועית, לכל החושדים בהעדפותיי...) ואתה צריך תוך מספר שניות להיכנס לקצב.

קחו את ההרגשה המוכרת מהימים העליזים בליגת הנוער, תוסיפו עשרת אלפים פאנטים מסביב, בחור מכלבוטק, שבטוח שאם יצעק "לא נורא גור" זה מה שיחזיר את הביטחון, ומצלמות מהתקרה שחושפות את מה שלא ניתן לראות במראה, ותקבלו סיטואציה לא קלה, שרק גורמת לי להעריך את החבר שלף על הצלחותיו היחסיות.

והנה, ביום שבת האחרון הייתה לגור הזדמנות פז להשיב לכל מקטרגיו. לאחר גמר גביע אירופה בלתי נשכח וניצחון בהפרש בלתי נתפס, רגע לפני שהוא מניף את הגביע לקח גור את המיקרופון כדי לשאת כמה מילים לקהל, שכל שאיפותיו באותו הרגע הם רק לראות את ההנפה המיוחלת. Pause.

דמיינו את פיני גרשון עם המיקרופון באותו המצב. סביר להניח ששוב היינו שומעים על בורא עולם, על כך שבשביל זה הביאו אותו וייתכן שעוד כמה הקנטות לעבר ה"אויבים" מאוסישקין ומלחה. מסתבר שגור הוא מזן אחר. Play.

גור ניצל את הבמה הכי מכובדת באירופה כדי לפרגן לשארפ, אחד שראוי לכל מחמאה אפשרית, ולתת לו את הכבוד שהרוויח בזיעת אפו במהלך השנים האחרונות. יותר משמעידים הדברים על דריק, הם מעידים על גור שלף.

צריך להיות אדם אצילי ביותר כדי להתנהג כך, ברגע היחידי שבו מופנות אלייך כל העיניים, אותן העיניים שבדרך כלל יורות מבטים מאשימים, באותו הרגע בו משתתקים כל הפיות, אותם הפיות שצורחים על פיני להחזיר את גור לספסל, ובקיצור, ברגע היחידי בו, סוף כל סוף, אתה הכוכב של ההצגה אחרי אינספור תפקידים שוליים, לוותר על האגו ושוב לזוז קצת הצידה ממרכז הבמה, כדי שהזרקורים יהיו על חברך.

אני חושב שבשביל כולנו היה זה בדיוק הרגע בו האיר הזרקור על שחקן המשנה, גור שלף.