אי שם בשנת 1996 עברה הפוליטיקה הישראלית מהפך, אחד מני רבים. מהבחירות שנערכו באותה שנה זכורה האימרה "הלכנו לישון עם פרס, וקמנו עם ביבי". לאחר ניצחון הימין באו כמה מבכירי תנועת הליכוד להתראיין. צחי הנגבי ולימור לבנת, באופן שאינו מפתיע במיוחד, במקום לשמוח בשמחתם הם, העדיפו את המסלול של שמחה לאיד, ובחרו להשתלח במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי. נער הייתי באותם ימים, אך זכורני היטב את נימתם הארסית.
לעומתם, התראיין אחד בשם אריה דרעי, מנצח גדול כשלעצמו באותן בחירות. דרעי, שמעבר להיותו פוליטיקאי מחונן הוא גם אדם חכם, בחר לחבק את המפסידים ולהרגיעם. הוא זכר היטב שהגלגל סופו להתהפך, ומי שאינו יודע לנצח, אל - נכון יסבול שבעתיים בעת הפסד (ראה בחירות 99, מר הנגבי).
פיני גרשון אינו אריה דרעי. בלא ספק, מאמן מחונן, אך מה חבל שלא אדם חכם, וודאי שלא אדם גדול. אמש צפה עם ישראל כולו במכבי ת"א ונהנה מתצוגת כדורסל נדירה. מכבי זכתה בתואר, בצדק ובכבוד. מדוע לא הסתפק מר גרשון בהבעת שמחה ותו לא? מדוע להשמיץ את הנציגות הישראליות האחרות שהתמודדו מול קבוצות שחלקן איכותיות לא פחות מאלו שהופיעו בפיינל פור? התשובה היא פשוטה: זהו פיני גרשון. לא די לו בכך שזכה בראשות המסגרת הטובה מכולן - הוא חייב להשמיץ את המסגרות האחרות כדי שהשמחה תהא שלו ושלו בלבד. עבדכם הנאמן, ששמח בכל ההישגים של קבוצות הכדורסל הישראליות העונה, איבד את שמחתו על התואר בו זכתה מכבי ת"א אמש. השמחה הזו שייכת לפיני ורק לו. אני מקווה שביום חמישי השמחה תהיה של רבים יותר. כמו שאומר פיני - בעזרת השם.
מילה טובה לקפטן
גור שלף עבר עונה לא קלה. ישיבה ממושכת על הספסל, בדיחות בעיתונים - לא קל. ובכל זאת, שחקן ספסל שהוא אפילו לא השחקן השישי, שמשתיק קהל שמצוי באקסטזה כדי לתת כבוד לשחקן נשמה כמו דרק שארפ, גם במשחק בהחלט לא מבריק של האחרון - הוא הקפטן. ומה שפיני לא ידע לעשות, לחלוק את השמחה, עשה גור פעמיים: פעם אחת בכבוד שנתן לשארפ, ופעם שנייה בכבוד שנתן להפועל ירושלים לקראת המשחק ביום חמישי, כשהזמין את ארז כץ, בעל הגביע השני, לקרב על הגביע השלישי. גור, הכבוד כולו שלך.