תחזור בתשובה ותעזוב אותנו במנוחה

יניחו נא הצהובים הוותיקים יד על הלב וישאלו את עצמם בשיא הכנות אם אליפות אירופה הנוכחית מרגישה כמו זו שבבלגראד או בשטרסבורג. יסתכלו אוהדי מכבי הצעירים במראה וייבחנו האם שמחו במוצאי שבת כמו שחגגו ברחובות פריז או בכיכר רבין לפני שלוש שנים.

מכבי, ועם זה אי אפשר להתווכח, הוכיחה בצורה מוחלטת מאי פעם שהיא הקבוצה מספר 1 בצד הזה של העולם. אז למה אליפות אירופה הרגישה כמעט כמו אליפות המדינה של מכבי בכל עונה להוציא אחת ב-35 השנים האחרונות - כאילו מובנת מאליה, צפויה וחסרת טעם?

חוסר הזדהות בגלל הזרים? זרים תמיד היו, עוד מתקופת אולסי, ג'ימבו וארל. הדיקטטורה של שמעון "את מחזיקה אותי פה חמש דקות" מזרחי? האמת, התרגלנו. לפעמים זה אפילו מעלה חיוך. גם את סתימת הפיות המגעילה והברברית של שוכני שער 11 ותואמיהם לכל מי שדעתו נוגדת את הלך רוחם אפשר לתרץ ב"כאלה אנחנו וזה מה יש". האצבע המאשימה בתהליך שהביא את מכבי אל עברי פי פחת בעיני כל אלה שלא נמנים על העדר צריכה להיות מופנית לאיש אחד בעיקר. לאיש הזה קוראים פיני גרשון.

כל מי שמתייחס בסלחנות לגיבובים הדתיים של פיני גרשון ולזלזול שלו בכל דבר שלא קשור אליו או למכבי שיבושם לו. בעיניי, ההוליסטיות והתהליכים הדתיים שמעביר פיני את יושבי ההיכל הם דבר מזעזע, שלא לומר מסוכן. עבור כל מאמן המטרה הסופית היא לנצח במגרש. פט ריילי רצה לראות את הלייקרס מנצחים, פיל ג'קסון רוצה לגמור כמאמן הכי מנצח בהיסטוריה ולרשימה הזאת אפשר להוסיף עוד שמות מפוארים רבים. לפיני גרשון יש מטרה אחרת, נסתרת מהעין: הוא לא יסתפק בלנצח במגרש, פיני רוצה לכבוש את לב הציבור ולהיות האב הרוחני שלו.

"הכל מידי שמיים", אמר בשבת לאחר הנצחון. "ואני מודה לאוהדים שהתפללו כל השבוע בשבילי". בשבילו. זה לא מקרי שהוא מציג עצמו כזאוס, הוא באמת מרגיש שהוא כזה. בעיני פיני גרשון יד אליהו לא היה מלא בשנה האחרונה בעשרת אלפים אוהדי כדורסל, הוא התמלא ברבבת תלמידים שמשתוקקים ללמוד את דרכו ומשנתו הדתית ואוטוטו יצטרפו אליו בדרך לחזרה בתשובה והגאולה האמיתית.

פיני בז לגביע יול"ב של הפועל ירושלים (הישג נפלא וראוי להערכה), בז לסביבתו ומבזה את דת ישראל. ואם אתם תלמידי מסורים שלו, צריך להיות לכם ברור שלאלוהים אין דבר חשוב יותר לעשות מאשר להביא את עצמו ליד אליהו בערבי חמישי ולהשגיח שעם הסגולה מבסוט. לפעמים, כשממש קשה, הוא מטריח את עצמו וזורק מתוך הידיים של דרק שארפ רק כדי שהמשיח ירביץ עוד קצת תורה באברכים העטופים בצעיפים. הרי אלוהים הוא צהוב ומי שלא מאמין בכך הוא שמאלני, הומו או סתם אוהד הפועל.

למי שהיה צעיר מדי או הספיק לשכוח, נאמר כי לא תמיד זה היה ככה. באליפות של 93', העונה היחידה בארבעת העשורים האחרונים שבה היתה לליגה הישראלית משמעות אמיתית, פיני של הגליל היה חביב ונסבל בהחלט. אחר כך הוא התחיל להסתכסך עם צביקה שרף ועם כל העולם, אבל הוא עדיין היה האיש ההוא מהדובדבנים והקצפת. גם בפרשת הפועל ירושלים וגדי קידר הוא היה הקרבן. עדש הוא הגיע למכבי ת"א. זה לא שמכבי יצרה את פיני האליטיסט, הגזעני, המאיים והשרלטן, היא פשוט סייעה להבליט את הצדדים הללו שלו, ואין מועדון שמייטיב לעשות זאת כמו מכבי ת"א.

כן, אני עוד אחד שלא מפרגן, מאלה שרואים במונח "הקבוצה של המדינה" ביטוי גס ומקומם. רק שאני אחד מבפנים, כביכול משלכם. עבורי מכבי ת"א אינה מתחלקת לכדורגל וכדורסל, לי הצבע הצהוב הוא מקשה אחת. לעשרים ושתיים שנים של אהדה צרופה ומעקב צמוד משני עברי האוקיינוס האטלנטי מתלווים זכרונות קשים כמו עשירייה בחיפה או איירבולים של ג'מצ'י בלוזאן לצד מחוזות שמחה פורצת גבולות כמו האליפות בבאר שבע או גביע אירופה מ-2001. בשנה האחרונה הצטרפו לאהדה שלי למועדון האהוב שלוש תחושות, כאלו שלא הכרתי קודם: בוז, גועל ואדישות.