ואין כבוד

שישים שנה אחרי המראות הזוועתיים ההם בגרמניה הנאצית וחמישה ימים אחרי יום השואה, נראה שמישהו במשטרת ישראל רצה להעביר את התחושות הקשות גם לבאי טדי. יותר נכון, לבאות טדי. יש שיאמרו שההשוואה הקשה הזו אינה מציאותית, אבל אם לשפוט על-פי מה שמרגישות כיום מספר בנות תמימות שהגיעו במוצאי שבת האחרון לטדי, פשוט אי אפשר להתעלם מהקונוטציה המדאיגה. "זו היתה הרגשה של השפלה", סיפרה השבוע קארין ויטא בת ה-16, שעשתה את כל הדרך מבת-ים לירושלים כדי לצפות בקבוצתה האהודה בית"ר, ובמקום זה זכתה למסכת בדיקות חודרניות. "אם מדברים על השואה, אז שם לפחות הגרמנים עשו את זה, פה זה יהודי ליהודי. בסך-הכל באנו לראות משחק. זה פשוט מזעזע. הרגשתי כאילו נאצים בודקים אותי. כאילו אני כלום, כאילו אני אפס".

אחרי שבועות של עלייה ברמת הבדיקות שלהן זוכים אוהדי בית"ר, נשבר בשבת האחרונה השיא. עבור כל מי שלא הגיע ליציע המזרחי בשבת, נביא תיאור קצר של מה שהתרחש שם. אוהל שהוקם למרגלות היציע שימש תחנת מעבר בדרך לכניסה לכל הבנות שרכשו כרטיס ובאו לעודד את שחקניהן האהובים. "נעמדנו בשלושה טורים", משחזרת פרח קורן בת ה-17 מבת-ים. "הייתי יחד עם החבר שלי, ואז הגיעו שוטרים שהפרידו אותנו. הם צעקו, 'בנים לפה ובנות לשם'. זה הזכיר לי דברים אפלים".

אחרי שהשוטרים הפנו את הבנים שמאלה, השוטרות דאגו להכניס את כל הבנות לאוהל שהוקם ברחבה והפשיטו אותן. "ראינו את האוהל, אבל לא ידענו שהוא לבנות", מספרת ויטא. "חשבנו שכל מי שחשוד, או שנתפס עם דברים עליו, מועבר לשם. לא דימיינתי לעצמי מה הולך בפנים". חברתה של ויטא, קורן, ממשיכה: "שתבין על מה מדובר, הם לא הכניסו בת-בת, אלא את כולן יחד. אף אחד גם לא שאל אותנו אם אנחנו בכלל מוכנות לזה. לא מספיק שאנחנו מתביישות להתפשט מול שוטרת שאנחנו לא מכירות, עכשיו עוד הכניסו אותנו בקבוצות של חמש-חמש. ואם אני לא מרגישה נוח להתפשט ליד זרים? ואם אני לא רוצה שייגעו בי? מה, אסור לי?".

אז כמו שהבנתם, הבנות אולצו להיכנס לתוך אותו אוהל, ושם הן התבקשו להתפשט. שתי שוטרות שהיו באוהל דאגו למשש את הנערות, שכל חטאן היה חיבתן לכדורגל בכלל ולבית"ר בפרט. "זה התחיל לפני כמה שבועות בהורדת נעליים, אבל זה עדיין היה רחוק ממה שקרה בשבוע האחרון", משחזרת ויטא. "בהתחלה הפכו לנו את הכל, תיקים, קופסאות סיגריות וחפצים אישיים, הורידו לנו נעליים, אבל זה עוד היה בסדר מבחינתנו. אחר-כך השוטרת ביקשה מאיתנו להוריד את החולצה. לא הסכמנו, אמרנו לה: 'למה את לא יכולה לבדוק מעל לחולצה?', אבל היא לא הקשיבה. הורדתי את החולצה ואז היא ניערה לי את החזייה, מתחה אותה ומיששה לי את החזה. חשבנו שזהו, נגמר, אבל אז היא ציוותה עלינו להוריד גם את המכנסיים. אמרתי לה שאני לא מורידה, והיא פשוט ענתה לי: 'אם את לא מורידה, את לא נכנסת למשחק'. התעקשתי להישאר עם המכנסיים, אז היא הלכה לשוטר בחוץ להגיד לו שאני לא מוכנה להתפשט. הוא לא התייחס ואמר לה: 'היא לא רוצה? שלא תיכנס למשחק'. לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להפסיד את המשחק. בסוף הורדתי את המכנסיים ונשארתי עם תחתונים. היא פשוט התחילה לגעת בי במקומות שלא כל-כך נעים שמישהו זר נוגע בך, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. עד היום אני מרגישה רע עם עצמי. תבין, זה היה בהפתעה. אם הייתי יודעת שהיא הולכת לגעת בי שם, לא הייתי מסכימה. הייתי מוכנה לשבת עם אוהדי הפועל ולא לעבור את הדבר המשפיל הזה".

גם בת-אל ושירן דמרי בנות ה-16 וה-17 מנתניה עברו חוויה דומה. את הנסיעה חזרה לעיר היהלומים הן עשו מבוישות ומבולבלות, למרות התוצאה על כר הדשא. "עמדנו בטור בערך שעה", משחזרת שירן, "ופתאום אמרו לנו להיכנס לאוהל כדי להוריד את הבגדים. מחיתי, לא רציתי, אבל אמרו לי שאם אני לא אסכים, יגרשו אותי מטדי. קניתי שני כרטיסים, עשיתי את כל הדרך מנתניה כמו כל שבת, והם אומרים לי, אם את לא מתפשטת, אין לך מה לעשות כאן, לכי הביתה. לא היתה לי ברירה, אז הסכמתי. השוטרת מתחה לי את החזייה, הרגשתי נבוכה, ממש עוגמת נפש". בת-אל מסכימה. "הייתי בהלם", היא מספרת, "זה הזכיר לי הטרדה מינית. הורדנו את המכנסיים והן מיששו לנו את האיבר האינטימי עם הידיים שלהן. זה היה ממש מגעיל. אני לא נותנת לאף אחד לגעת בי, אז למה שהיא כן תיגע בי? במיוחד שאני מתנגדת למעשה הזה".

קשה להבין איך משטרת ישראל לא שמה לב שהדרך שבה בחרה לבדוק את באי טדי נראית זולה ודוחה. הבנות שמדברות כאן הרגישו חסרות אונים. העובדה שכחולי המדים ניצלו את רצונן העז של הנערות להיכנס לטדי כדי לערוך בדיקות חודרניות שלא זכורות כמותן בספורט הישראלי מזעזעת. "כל הבנות כעסו", מסכימות כל הארבע, "אפילו אחת השוטרות שם אמרה בעצמה שזה גועל נפש מה שהם עושים". קשה לדעת אילו משקעים תותיר החוויה הזו בנפשן של הבנות האלה, אבל דבר אחד בטוח: לטדי הן כבר לא יגיעו בהתלהבות, אם בכלל. "אם הייתי יודעת מה ילך שם, לא הייתי באה", אומרת ויטא, "זה גרם לי לחשוב פעמיים אם לבוא בעתיד לטדי". גם קורן מרגישה דברים דומים: "אם זה יקרה עוד פעם, אני לא אלך יותר לכדורגל. שיגידו תודה שאנחנו באים לראות אותם. במקום זה אנחנו צריכות להרגיש כמו המיץ של הזבל".

קשה למצוא בנות בגיל הזה שעושות את כל הדרך ממרכז הארץ לבירת ישראל רק בשביל משחק כדורגל. כמו שזה נראה בשבת האחרונה, משטרת ישראל מנסה להכחיד את התופעה הנדירה. גם אם נניח שאותן ילדות ימשיכו לרוץ אחרי בית"ר, למרות כל ההשפלה, קשה לראות את ההורים שלהם מסכימים לתופעה. "אמא שלי אמרה לי שזה גועל נפש והיא לא מבינה איך אני מוכנה לסבול את כל זה רק בשביל קבוצת כדורגל", תיארה קורן ביום רביעי. "לא סיפרתי לאמא שלי כלום, רק היום זה נודע לה. היא כבר הודיעה לי שאם זה יימשך כך והנושא לא יטופל כראוי, היא לא נותנת לי ללכת לכדורגל יותר".

שלא תחשבו שדרך הייסורים היתה רק נחלתם של אוהדי בית"ר שהגיעו מהמרכז. גם לירושלמיות היה ייצוג בכל הקשור לחוויה השנויה במחלוקת. עליזה דודאי, שמתייצבת כל שבת הרבה לפני השחקנים במרומי היציע המזרחי רק בשביל לתפוס מקום טוב באמצע, נאלצה להתווכח, לצעוק, להתרעם ולהפגין עקשנות מול אותם שוטרים כדי שיבטלו את ההוראה. "זה פשוט בושה וחרפה", היא מספרת על חוויותיה משבת האחרונה, "ראיתי שם בנות בוכות שלא יודעות מה לעשות. הם ניסו להכניס אותי לאוהל, אבל לא הסכמתי. מה אני, חיה? זה היה עלוב לראות איך הם מתייחסים אלינו. אף אחד מהשוטרים לא הסכים לתת לנו את השמות. חלקם אפילו הסתירו את תג השם שלהם והפנו אותנו למפקד האיצטדיון. רק בגלל שאני בת 27 הם בסופו של דבר ויתרו לי. אספתי כמה בנות ואנחנו מתכוונות ללכת עם זה עד הסוף. קודם כל נבדוק מה היו הנהלים ואם מותר להם להשפיל אותנו ככה. אחר כך נתייעץ עם עורכי-דין. אני גם לא מבינה למה אנחנו כן ואוהדי הפועל תל-אביב לא. מה, הם לא מכניסים אף פעם דברים אסורים?

"אם כבר עושים בדיקות, אז לכולם. למה האפליה הזאת? נגעו לבחורות במקומות הכי אינטימיים שלהן. באיזו רשות? המחזות האלה גרמו לי לאסוציאציות נוראיות בכל הקשור לשואה. אני עוד דיברתי וסירבתי בתוקף, אבל מה עם אלה שלא ויתרו להן? מה, אי-אפשר לבדוק אותנו עם גלאי מתכות ואז להכניס את אלה שמצפצפים לבדיקה נורמלית, פריט אחרי פריט, עד שנראה מאיפה הצפצוף? מה, אין עוד דרכים לבדוק אותנו חוץ מלדרוך לנו על הכבוד?".

אז נכון שהמצב הבטחוני מחייב בדיקות והחדרת אמצעי לחימה ליציעים גם על-ידי נשים דורשת חשיבה על דרכים להתמודד עם התופעה, וגם הפרסום שנתפסו שתי צעירות עם סכינים מחזק את הדרך של המשטרה, אבל עם כל הציוד המתוחכם של המשטרה, עדיין לא מצאו שם דרך יאה לבדוק אשה?

ליאור מאי, יועץ התקשורת של בית"ר, מסר את התייחסותה של הקבוצה לאירועים: "משטרת ישראל היא הגורם האחראי לשמירה על הסדר והאבטחה של כל באי האיצטדיון. אנו סומכים עליה שתעשה את עבודתה נאמנה. יחד עם זאת, שמענו על כמה מקרים שבהם יוזמות מקומיות של שוטרים פגעו בכבודם ובגופם של אוהדות ואוהדים. אנו מגנים זאת בתוקף. אם יתברר שהאישומים שתוארו בפנינו אכן נכונים, הרי שמדובר באירועים חמורים ביותר. אנו דורשים כי ראשי המשטרה בירושלים יבדקו באופן יסודי את התלונות, ובמקרה הצורך ימצו את הדין עם האשמים. אנו בטוחים שהמשטרה תבצע את הבדיקה במלוא הרצינות. אנו תקווה שמקרים מסוג זה לא יחזרו שוב. כולם צריכים לזכור שמשחקי הכדורגל מטרתם הנאה, ולא מלחמה".

ממשטרת ירושלים נמסר: "בעקבות מידע מודיעיני על כוונה של כמה נערות להכניס סכינים ולהשתמש בהם במשחק הוקם במיוחד אוהל לביצוע החיפושים. אכן, על שתי בנות נמצאו סכינים. הנערות הובאו לבית-משפט והורחקו ממגרשי הכדורגל עד סוף השנה. במשטרת ירושלים דוחים את הטענות על הסף, ומוסרים כי לצערנו הרב הפך טדי למקום איסוף אמל"ח, ולא למגרש ספורט. המשטרה תמשיך בחיפושים גופניים כל אימת שיידרשו".

ביום רביעי, עם סיום האימון, נסעו הברזילאים אינדיו פריירה וג'יפסלי אנדרה קאלדיירה למשרדי הקבוצה בגבעת-שאול. הסיבה: תחילתו של משא-ומתן על המשך ההתקשרות בעונה הבאה. אחרי הניצחון הגדול על האדומים מתל-אביב החל אוחנה בבניית תוכניות לשנה הבאה. המאמן הבהיר לבוסים שמבחינתו, אינדיו הוא הראשון בפאזל. "אני רוצה את אינדיו", הסביר הקוץ' לפניג'ל כבר לפני יום העצמאות. הבעיה של אוחנה היא שכרגע, מבחינת ההנהלה, הכל עדיין לוט בערפל. אין חדש תחת השמש, והתוכניות של אוחנה, טובות ככל שיהיו, צריכות להמתין במגירה. אבל בכל הקשור לאינדיו, אוחנה היה החלטי. הוא אמנם מוכן להמתין בשקט עד שבית"ר תסגור את הצרות הכספיות שלה מול הבקרה ומול השחקנים, אבל על נקודה אחת הוא התעקש. הקושי של ההנהלה לא עיניין אותו במקרה הזה, והוא גם דאג להבהיר לחבר'ה למעלה שאין לו זמן לחכות. "הכי חשוב לי זה שקודם כל הם יסגרו עם אינדיו", אמר אוחנה ביום רביעי, בזמן שהבלם עשה את דרכו לפגישה עם פניג'ל. "אני כל הזמן בוחן אופציות ויש לי שמות, אבל בתכלס אין שום שינוי משבוע שעבר. עוד לא דיברנו על כלום. על מה נשב? קודם כל שיסיימו את הבעיות שלהם, ואחר-כך נשב ונראה מה אנחנו יכולים לעשות. הכיוון לגבי שלושת הזרים הוא חיובי, אבל כמו שציינתי, אינדיו תחילה".

כבר ביום שני, עם סיום האימון ורגע לפני יום העצמאות, נפגשו פניג'ל וששון שם-טוב עם אוחנה ועזורי בבית-וגן. אוחנה דיבר, פניג'ל שמע, הקשיב והלך לבצע. הראיס זימן את אינדיו וקאלדיירה לפגישה אישית במשרדו ורצה לשמוע ישירות מהשחקנים מהן הדרישות שהעמידו. פניג'ל, שעוד קודם לכן ידע בערך באילו סכומים מדובר, הופתע לגלות שאינדיו וקאלדיירה העלו את הרף. הבלם והקשר העבירו את הדרישות שלהם לבית"ר, ופניג'ל התחייב לחזור עם תשובה עד יום שלישי הקרוב.

בכל הקשור לאינדיו, ידוע שהבלם הציב לפניג'ל כמה תנאים לפני החתימה. הוא דורש מפניג'ל לקבל עד סוף העונה את כל החובות מהעונה הנוכחית, אחרת הוא לא חותם. הפגישה בין הצדדים נערכה ברוח טובה, ונראה שלמרות הפערים הכספיים שיש כרגע, השניים יישארו בבית"ר, בעיקר בזכות רצונם המופגן של הצוות המקצועי וההנהלה ושל השחקנים עצמם להמשיך לשתף פעולה.

יום שני, 11.00 בבוקר, רגע לפני פתיחת האימון בבית-וגן, נעמדו אנשי הקבוצה דום למשמע הצפירה. אחרי שתי הדקות שאיחדו את הישראלים והברזילאים באקט לזכר חללי צה"ל התפנו החבר'ה להתאמן. אורח הכבוד, שהגיע מלווה באביו ובשני חברים צמודים, היה לא אחר מחנן פדידה. השחקן, שהגיע כמה דקות אחרי הצפירה, נראה די מנופח ומבוהל. על פניו היו כמה פלסטרים, עין אחת זהרה בצבעים ושלוש נקודות שונות בפרצופו נתפרו.

אוחנה, שקיבל את פני החבול, שאל לשלומו, התלוצץ עימו, וכשראה שהבחור לחוץ, גם דאג להרגיע אותו. שלא תטעו - פדידה מודאג רק מדבר אחד, מהצלקות שהשאיר עליו שמעון גרשון. אוחנה, שכבר יש לו ניסיון לא רע עם סימני היכר, עודד את החלוץ והסביר לו שיש צלקות סקסיות, אבל פדידה לא השתכנע והמשיך לשאול את כל הנוכחים מה הם חושבים, תישאר לו צלקת או לא? "גרשון אמנם התקשר לבקש סליחה, אבל מה זה שווה עכשיו", פדידה נשמע שפוף, "רק שלא יישארו לי צלקות. זה מפחיד אותי". הוא ניסה להוציא מהחברים הצהרה שיישאר ללא סימן לתקרית הקשה, אבל אף אחד לא התחייב לו שכך יהיה.

עד כמה פדידה פוחד על הלוק אפשר להבין מהסיפור הבא. במהלך סיוריו במתחם הוא פגש את קאפונה בחדר הטיפולים של מושון בן-בקר. הבלם היה מחובר למכשירי האלקטרודות עם חשש לקרע ברצועה, ופדידה הציע לו להחליף פציעות. הוא אפילו לא התנחם מפציעתו של הברזילאי, ואמר: "הלוואי והיה לי את מה שיש לך. זה יישאר לי כל הזמן. מזל שגרשון לא היה עם סטופקס, אחרת הוא היה בכלל קורע אותי". קאפונה, שסובל ממכה חזקה בברך, העיר את הילד מהחלום והסביר לו: "על מה אתה מדבר? אתה רוצה פגיעה בברך? בלי רגליים אין כדורגל. לעומת זאת, עם צלקת עדיין תוכל להיות סקורר". פדידה שמע, אבל לא הפנים. הוא המשיך להסתובב בראש מורכן. נראה שאין מה לעשות, הוא עדיין חושש מהתוצאות ההרסניות של טיפול הפנים שקיבל חינם מגרשון.

את האימון סגרו השחקנים במסיבת יום-הולדת לנמני. כמו שאתם בטח מבינים, שני דברים בלטו השבוע בבית-וגן: שלווה וים של פצועים. מליקסון, ארבייטמן, אמסלם, קאלדיירה, אינדיו, קאפונה ופדידה מרכיבים את הרשימה של אלה שלא התאמנו השבוע באופן סדיר. מכולם, מקומם של מליקסון ופדידה מחוץ לסגל בשבת מובטח. ארבייטמן מתנדנד, ולא נראה שאוחנה ייתן לו לשחק. ביום רביעי אמסלם כבר חזר לשגרה, וגם הברזילאים החלו בתנועה. קאלדיירה ישחק ללא ספק, וגם קאפונה יוכשר עד שבת ויעמוד לרשות אוחנה.
הפציעה של קאפונה נראתה חמורה יותר משל כל היתר, אבל תוצאות הבדיקות שאישרו שאין חשש לקרע ברצועה הרגיעו את השחקן ואת מאמניו. חבלה ברצועה החיצונית כתוצאה מנחיתה לא טובה גרמה לו להחסיר פעימה, אבל בצוות הרפואי משדרים אופטימיות לקראת שבת. בשל מחסור בחלוצים ייאלץ אוחנה ללכת על תורג'מן בשפיץ, כשעזו ויצחקי יתמכו מהצדדים. בשאר חלקי הקבוצה לא יהיו שינויים.