הוכחה לקיום האל

אמונה היא דבר יפה. רשאי אדם להאמין ב"אלוהים" כזה או אחר, מוטב לו שתלווה אותו בחייו האמונה, יש אומרים אמון, ולא יהיה בלעדיה. האחד מאמין באלוהי ישראל ובמשה רבנו, אחר מאמין בישו ובקדושי הנצרות, שלישי בטוח שמוחמד הוא שליחו של הבורא, לרביעי ברורים הכוחות הנעלים של שיבא, חמישי יודע שבודהא הביא את האמת אל האדם, שישי מאמין באדיקות במדע וטכנולוגיה ("אתיאיסט-רציונלי"), שביעי בשמש ובירח ובכוכבים ("פגאני"), וכן הלאה וכן הלאה. אדם באמונתו יחיה.

שתי שניות לסיום המשחק עמד גוסטאס הליטאי על קו העונשין ביד-אליהו. תהיה אמונתו אשר תהיה (סביר להניח שלפחות אחד מאבותיו האמין בדת הקומוניזם), דבר אחד בטוח: רעדו לו הביצים. רעדה לו גם היד. רעד גם הכדור, רעדה גם הטבעת. רעד ההיכל כולו. הוא החטיא. גור שלף, בן למשפחה שהאמינה ב"דת העבודה" של א.ד.גורדון, האמין, והיה לו ניסיון מוכח מלפני חודשים מעטים, שהכדור ששלח יגיע אל השחקן המיועד. דרק שארפ, לא אחד שעלה בבר-מצוה לכותל, האמין שאין לו מה להפסיד. הכדור נכנס. מדהים. ענק. זה הכל.

אמונה היא ענין אחד, דת היא ענין אחר. הניסיונות של פיני גרשון וחבר מרעיו לשייך את הסיום החלומי של המשחק לדת ישראל נעים על הגבול שבין מצחיק לעצוב. יותר מכל, הם עלבון לאלוהי ישראל, אשר נדרש להוכיח את קיומו באמצעות ניצחון במשחק כדורסל. או.קיי, בשואה לא הלך לו משהו, אבל את ז'לגיריס הוא ניצח. יש אלוהים.

מייקל ג'ורדן ורג'י מילר, נוצרים בהגדרתם וצאצאים לאפריקאים, הכריעו משחקי כדורסל חשובים קצת יותר באופנים לא פחות מדהימים. לא ברור מי היה שם באיצטדיון בשיקגו או באינדיאנפוליס שקרא שמע ישראל כדי שהכדור ייכנס. זו לא היתה אחותו של רג'י, גם לא אבא של מייקל. כשכדורסלנים אמריקאים מודים לאל אחרי ניצחון מדהים, זה לא לקב"ה. פיל ג'קסון, מאמן גדול אפילו מפיני גרשון, הוא אדם שמדליק קטורת ועורך טקסי אמונה אינדיאנים לפני משחקים חשובים. זו הבחירה שלו. לא זכור לי שהוא רץ למצלמה אחרי ניצחון כלשהו וייחס אותו לאלוהי שבט הנבאחו. אמונה כן, אבל דת?

שאלו פעם רב חרדי גדול אחד מה היא הדת הקרובה ביותר ליהדות. הוא לא חשב הרבה וענה: חב"ד. אין טעם למנות כאן את רשימת ההבדלים המהותיים בין חב"ד לזרמים המרכזיים ביהדות. ההשתוללות הדתית של פיני גרשון וידידיו, ויחסי הקח-תן שלהם עם אלוהים (הנחנו תפילין, יהיה ניצחון) הם רק רמז אחד לפער העצום בין חב"ד ליהדות הקלאסית הצנועה. עבור יהודי דתי אמיתי, ספק אם יש עלבון גדול יותר לאלוהים.

ודבר אחרון: צריך רק עיון קצר בספרי הקודש היהודיים כדי להגיע למסקנה הנדרשת: כשיגיע משיח בן דוד, ונזכה לתחיית המתים ולאחרית הימים, יהיה אושר גדול לכל בני האדם - אבל לדרק שארפ, שאחראי לאותו "נס אלוקי" מאתמול, תהיה קצת פחות נחת מלאדון סשה גומלסקי, הבוס של צסק"א שיפגוש במכבי בקרוב. מה לעשות, גומלסקי יהודי, דרק לא. ככה זה ביהדות.