פנחס השני

המאמר הזה נכתב לפני שהתברר גורל העונה של מכבי ת"א בכדורסל. כלומר, לפני המשחק הקובע, הגורלי, ההיסטורי, המשימה הלאומית, מול הזדים הליטאים מקובנה, אנשי ז'לגיריס. אפשר, כמובן, שסיום אירוע ספורט מעניין זה יהפוך את ישראל, לפרק של חמש שניות, לאומה מסופקת (הצהלה אינה אפשרית בישראל עוד, קל וחומר במכבי ת"א); אפשר גם שתוצאתו תהפוך לפתיח הבלתי נמנע לוועדת חקירה פנימית, במיטב מסורת כיבוס הכביסה המלוכלכת בבית מבית "היכל נוקיה". לכאן או לכאן, ברור שהמספרים שיופיעו על לוח התוצאות בסביבות השעה 23:00 לערך יגזרו לחסד או ל"בשביל זה הבאנו אותו? בשביל זה עשינו זובור כה מביש לדייויד בלאט?" את גורל הקריירה (נכון לעכשיו. בישראל, הכל, תמיד, נכון לעכשיו) של פיני גרשון.

אם יסתיים המבצע בעל החשיבות הלאומית העליונה במפלתם של הצהובים, חלילה וחס, לא יהיה זה שמעון מזרחי שיתייצב אל מול המיקרופונים ויתבקש לחרחר "נכשלנו". הוא, מבחינתו, עשה את המקסימום – תעיד הוועדה המסדרת של יול"ב שנמסה אל מול חום טיעוניו בשבוע שעבר והחליטה להותיר את זירת הפיינל פור על כנה. בוודאי שלא באסטון, וויצ'יץ, או אפילו שארונאס יאסיקיביצ'יוס. הם מקצוענים, הם עשו כמיטב יכולתם – וגם אם יסריחו על המגרש – הקהל יסלח וישכח. לשחקן כדורסל, אפילו כזה ששכרו נמדד במאות אלפי דולרים, מותר לתפוס יום רע. אלא שגרשון, בין אם בחר בכך במודע, בין אם נדחק לפינה על ידי עיתונאים ואוהדים, הפך להיות בשנה האחרונה למזוהה יותר מכל עם הצלחותיה ועם כישלונותיה של מכבי תל-אביב בכדורסל.

מעולם, כולל לא בימי רלף קליין, רודי ד'אמיקו וצביקה שרף – מאמנים, שבדרכם, הטביעו כל אחד מהם חותם בל יימחה על המועדון בתקופת כהונתם – לא זוהה מאמן עם מכבי ת"א, בדרך בה גרשון מזוהה עם מכבי עלית. למעשה, קשה לדלות מהזיכרון קבוצת כדורסל של מכבי ת"א אשר באופן כה מוחץ, כה בלתי משתמע לשתי פנים, חסתה בצלו של מאמנה. פיני גרשון הוא המאמן הראשון בתולדות מועדון הספורט הישראלי המצליח בכל הזמנים, שרשאי לומר בפה מלא "הקבוצה זה אני".

זה מכבר, חורג גרשון מגבולות שיח הפוסט-מורטם לאחר המשחק והניתוח המקצועי. גרשון הפך לדוברה הרשמי של מכבי, לפסיכולוג המורשה של שחקניה, לפילוסוף הסתברויות המזל שפקד או שלא את הקבוצה, לכדור הבדולח של עתידה, ובעיקר - למתקשר הרשמי עם סייעתא דשמייא. מעורבתו של גרשון יצאה מחוץ לתחומי הכדורסל אל איזורי המטאפיזיקה.

לאורך השנים נהוג היה לערוך הלאמה של מכבי ת"א והתניית מצב הרוח הלאומי ומצבה הבינלאומי של ישראל לאור תוצאותיה באירופה. הקהל למד לקבל פומפוזיות מגוחכת זאת בהבנה שהומור בצידה. אלא שגרשון, שבקדנציה הראשונה שלו נראה כמי שיישר קוו עם המערכת (בתוספת ויץ השנינות הגרשוני המפורסם), אך לא מתח את גבולותיה, נדמה כמי שבגלגול זה גלש אל תחומים לו לא, לא בשליטתו. אפשר שמעצם ההכרה כי הבחירה בו – ובעיקר, הדרך בה נעשתה – הפכה אותו אחראי למפרע לכל תוצאה, החליט גרשון על הצבת דמות אחרת אל מול פני הציבור: סוג של אופנסיבה מתגוננת מתמשכת, הומור עוקצני – אך נטול שמחת חיים, פרסונה מרירה – אשר בו במקביל סונטת בצופה ומתחננת לרחמיו ולהבנתו. גרשון, יותר מאי פעם בעבר, גם כשנראה נינוח ושליו לאחר הפסד מביש במלחה, קריעת צורה באוסישקין או תצוגה מבישה באולקר, נדמה כמי שגמר עם עצמו להפוך לדמות גדולה מהחיים בתום העונה הזאת – גיבור תרבות וספורט ישראלי בלתי נשכח או דמות טראגית ומכמירת לב. תסתיים בדרך בה תסתיים העונה הנוכחית, פיני גרשון יהיה בתומה אדם אחר מזה שנכנס אליה, לפחות בעין הציבור.

גרשון, שעיקר האהדה לה הוא זוכה היא פועל יוצא של הנינוחות והטבעיות בה הוא מתייצב מול מיקרופון, נדמה השנה גרשון שכל קצוותיו מחודדים – אמרות השפר שלו בוטות יותר, אנחות הרווחה שלו קולניות יותר, מצהלות הניצחון שלו מיואשות יותר.

בצר לו, אדם נוטה לפזול אל העל טבעי, להתכתב עם המופלא ממנו. אחרי הכל, ועם כל הכבוד לאמונתו של גרשון ולאבינו אהובנו במרומים: כולה כדורסל. כולה מכבי ת"א. אלוהים, למיטב הבנתי, אינו מתעניין יתר על המידה בכדורסל. וגם אם היה, בוודאי יש כמה עניינים דחופים יותר בישראל המצריכים את טיפולו. כך שגרשון המאמין כי הנחת התפילין שלו ערב המשחק סייעה לבורא עולם להחליט באיזה צד של החישוק יצלול הכדור, הוא גרשון שאומר לציבור: אינני עוסק בכדורסל עוד. אני עוסק בניסים ובנפלאות, אפשר אפילו בנבואה.

וכדרכם של קדושים ונביאים מן הכתובים, גם גרשון השית על עצמו בדידות איומה העונה. הציבור, העם הצופה בטלוויזיה או הממלא את כיכר העיר בשכונת יד אליהו, אינו חוזה עוד באירוע ספורט, כי אם בהתרחשות על טבעית. אוהדי הכדורסל אינם שותפים לצפייה במשחק כדורסל, כי אם עדים במאבקה של דמות גדולה מהחיים בגדול ממנה, בכוחות אדירים ועצומים ממנה פי כמה. כמו משה, היורד אל העם, לאחר 40 יום צפופים במחיצת הבורא, כך גם גרשון, לאחר שיירד מהר סיני של יום חמישי הקרוב, ייצטרך להתייצב אל מול פני ההמון ולומר לו בפשטות: יש אלוהים, אם לאו. משימה זו, נדמה, גדולה מאה אלף מונים, אפילו על (בסך הכל) מאמן כדורסל מוכשר מאוד כמו פיני גרשון.

אפשר גם לומר בקיצור שמדובר בחילול השם.