שאראס שומר שבת?

מרגע שהתרגש האיום על אירוח הפיינל פור, החל הרגש הלאומי של ראשי מכבי תל-אביב בכדורסל לעבוד שעות נוספות. לפתע הם נזכרו לדבר על אירופה האנטישמית, על טראומות יהודיות ועל דאגתם לרוח הספורט. היום אחר הצהריים, בישיבת הנהלת היורוליג, יגיע הקמפיין הלאומי הזה לשיאו.

אכזבתם העמוקה של דייוויד פדרמן ושמעון מזרחי מובנת, אבל לא מהסיבות הנכונות. אין כאן שום פגיעה בפרויקט לאומי או ברוח הספורט. העסקים הם הדבר היחיד שנפגע: הכנסותיו של המפעל הכלכלי-בידורי ששמו מכבי תל-אביב, יהיו נמוכות מהצפוי. פדרמן, מזרחי וחבריהם השקיעו בעסק, ייבאו חומר גלם (שחקנים) משובח, שכרו מנכ"ל ומפעיל טובים (פיני גרשון ודייוויד בלאט), הכינו תכנית עסקית (מכירת מינויים וזמן שידור) וציפו לרווחים גדולים, שכנראה לא יתממשו. זה הכל, שום עניין ספורטיבי-לאומי.

הגאווה הלאומית היא מיתוס כיוון שבמכבי תל-אביב, חוץ מהשם, אין שום דבר לאומי. להיפך: השפה המדוברת היא אנגלית ולמרבה הבושה, גם הפרשנים בטלוויזיה נידבקו בה: מי שכמוני לא יודע מה זה "פיק-אנד-רול", או "מץ'-אפ זון", או "סמול פורוורד", איננו מבין על מה מדובר. השחקנים תוצרת הארץ, שלכבודם כביכול יש ספורט ישראלי, קבורים עמוק על הספסל. תכלית קיומם היא באי קיומם, כלומר: בחסימת אפשרות הגעתם לקבוצות מתחרות. תפקידם לאורך העונה מסתכם בטפיחות עידוד רכות על ישבניהם של השחקנים הזרים (ולעתים גם של הישראלי התורן) לפני ואחרי פסקי הזמן.

העברתו של הפיינל פור מתל אביב אינה, אם כן, מכה לאומית או ספורטיבית. מצבה של מכבי תל-אביב זהה למצבו של כל עסק שהטרור פגע בהכנסותיו: בתי מלון, מסעדות, תעשיות, חברות תחבורה, בתי קולנוע ועוד ועוד. עסק שנפגע מהטרור יכול לבקש פיצויים מהממשלה. זה מה שראשי מכבי צריכים לעשות, במקום לעשות רוח על רוח הספורט.

אפשר לכעוס על האיפה ואיפה שנוהגות כמה ממשלות אירופאיות בסכסוך ועל התייצבותן האוטומטית לצד הפלסטינים, אבל אי אפשר להתעלם מהפחד מהטרור. אחרי פיגוע גם אנחנו יושבים יותר בבית, מעדיפים מוניות על-פני אוטובוסים, מתרחקים ממרכזי הערים ומלווים את הילדים לבית הספר. לא מוצדק להצדיק את הטרור, לא בלתי מוצדק לפחד ממנו. כדאי לזכור זאת היום אחר הצהריים באולם הישיבות של היורוליג.