כשהיינו ילדים, בבית הספר היסודי (על-שם יהונתן נתניהו בירושלים, אם מישהו זוכר אותי משם), המריבות כל הפסקה של כיתה ה' מול כיתה ו' על מי ישחק כדורגל במגרש בבית ספר - היו מרות מאד. הפתרון המתבקש היה לשחק אנחנו נגדם אבל מה אם רק הכיתה שלנו רוצה לשחק? איך נעיף את 'הגדולים' מהמגרש? במצב כזה היתה מגיעה אחת המורות, מפרידה בין הניצים ואומרת: "האולם ספורט פנוי. אולי שאחת הכיתות תלך לשחק שם". 'הגדולים' היו נשארים בחצר ואותנו תמיד זה היה מבאס. כדורגל בתוך אולם? איך אפשר לשחק כדורגל במקום סגור? נכון, הגודל הוא אותו גודל, השערים אותם שערים, אבל זה לא מסתדר. בערך כמו שדג מרגיש בתוך אקווריום. זה לא שאין לו לאן לשחות אבל אין כמו המרחב הפתוח, וחוץ מזה איך הדגות יהנו מביצועיו? (קרי: ליאת, מלכת הכיתה).
בקיצור, מאז ומעולם לא התלהבתי מכדורגל באולמות, כן קט רגל, זה אני משחק עד היום, אבל לא באולם. לפני שנה, עם הקמת ליגת האולמות בארץ, גיליתי קצת יותר התעניינות בענף והעונה החלטתי ללכת, לראשונה בחיי, למשחק כזה של פתיחת העונה החדשה ומה מתאים יותר מאשר הדרבי הירושלמי כשהפועל השלום, הקבוצה החדשה של 'מרכז פרס לשלום', מארחת את בית"ר של פניג'ל ואברם לוי.
הצהובים ממלאים את מלחה
שש בערב באיזור מלחה בירושלים, שעה וחצי לפני המשחק, האוירה וההמולה מזכירות לי משחק של בית"ר בליגה בעונות הגדולות שלה. מאות אוהדים צהובים, דגלים, צעיפים, שירים שלקוחים כמובן מקבוצת הכדורגל. אבל הסיפור הגדול יותר הוא דווקא הצד השני אוהדי הפועל ירושלים, שהעונה לראשונה יש להם גם קבוצת קט רגל בעיר. מסה גדולה יותר מאלו הצהובים, לבושים כולם (אבל כולם) בחולצות אדומות, מעודדים ומקניטים את היריבים.
בעובדה אחת קל מאד להבחין. הגיל הממוצע של כל החבר'ה הוא מקסימום 14. הכניסה למשחקי ליגת האולמות היא חינם והם מנצלים את זה עד תום. יריב יפה, אוהד הפועל ירושלים בן 13, מספר שהשמועה על הקמת קבוצת האולמות והיריבות שחוזרת לעיר, עברה מפה לאוזן תוך דקות. "כל אוהד אדום הוא קודם כל שונא צהוב וזה לא משנה באיזה תחום. אני אוהד בעיקר את הפועל ירושלים בכדורסל וכמעט ולא הולך למשחקי הפועל בכדורגל" (ביננו, השנה באמת אין לו סיבה).
המשחק מתקיים באולם הכדורסל המפואר של העיר במלחה, ולי אישית זה נראה מוזר לראות יציע מלא בדגלים צהובים באולם הכדורסל (אגב, פעם מזמן, שוב חזרה לגיל ביה"ס היסודי, היתה לבית"ר קבוצת כדורסל). אבל אז מסתבר לי מהר מאד כמה הטעות שלי גדולה. לקבוצת האולמות של בית"ר זו כבר העונה השניה בליגה ומסתבר שיש לה לא מעט אוהדים, "שרופים" כהגדרתם. את מתן כהן, בן ה-12, אי אפשר לפספס הוא מכיר כל שחקן ושחקן בשמו הפרטי ותפקידו במגרש. לכפיר מלול, שחקנה לשעבר של בית"ר שחצה את הכביש ועבר העונה להפועל השלום, הוא צועק כל המשחק "יא בוגד". בכלל, אם אנשי הקרן החדשה היו משקיפים גם על המשחק הזה, הדיו בעט לכתיבת הדו"ח היה מתרוקן מהר מאד. מתן, כמו הרבה חבריו ליציע, לא מפספסים אף משחק בית של בית"ר ("למשחקי החוץ ההורים לא מרשים לנסוע"). מבחינתו האולם במלחה הוא ממש לא המעוז של הפועל והוא מרגיש ביציע כמו בבית.
בין החבר'ה הצעירים, שמעודדים בקולניות ובהתלהבות, ניתן להבחין גם באוהדי בית"ר הותיקים והמפורסמים כמו דוד עארק, נומה ועוד כמה חבר'ה קבועים של היציע המערבי בטדי. "וואלכ, נהיינו אשכנזים. מה זה כדורגל באולמות? איפה הגליצ'ים על הדשא? איפה האוירה של החזיזים?", טוען אחד מהם. "עוצרים פה שעון על כדור חוץ", מגחך אחר, "טוב שלא סופרים את הגולים כמו נקודות בטניס". אבל מבחינתם בית"ר זה בית"ר, גם בכדור נוצה או שש-בש.
"הפעילות הספורטיבית של המרכז זה ממש לא גימיק"
ובחזרה ליריבה - קבוצת הפועל השלום ירושלים. אחרי שלקחו פעמיים ברציפות את האליפות בבאר שבע, החליטו במרכז פרס לשלום, שעומד מאחורי הקבוצה, להעביר את הקבוצה לעיר הבירה ולהתחבר למרכז הפועל. "היתה בעיה לשחקנים הפלסטינאים להגיע לאימונים בבאר שבע", מספר אלון בר, מנהל הספורט של מרכז פרס לשלום. "ככה, לאימונים בירושלים יהיה הרבה יותר קל".
אלא שיום לפני המשחק ישראל התנקשה בשיח יאסין וסגר כללי הוטל על השטחים. אלון מודאג. "אני מקווה מאד שיאפשרו לשחקנים להגיע למשחק", הוא אומר לי כמה שעות לפני. בתוך האולם הוא קצת יותר רגוע. "יש לנו 19 שחקנים בסגל, עשרה ישראלים ותשעה פלסטינאים. מתוך התשעה, חמישה גרים במזרח ירושלים אז הם יכלו להגיע, נצטרך להסתדר בלי הארבעה שלא קיבלו אישור לעבור את המחסום". בסיום המשחק הוא לא ישתמש בזה כתירוץ. לא צריך להכניס עוד יותר פוליטיקה לספורט, גם ככה יש מספיק.
ההרמוניה של ישראלים-פלסטינאים באה היטב לידי ביטוי גם ביציעים האדומים. שני אוטובוסים של ילדים מבית צפפא שבמזרח העיר, לבושים אדום ואוחזים בלונים אדומים בידיהם, מתערבבים ביציע של אוהדי הפועל הקבועים. מתערבבים אמרנו? לא ממש. אלו תופסים להם את היציע הצדדי יותר וקצת מבויישים להתחבר לקבוצת המעודדים האדומה עם התופים והדגלים. המדריכים שלהם מנסים להכניס אותם יותר לעניינים אבל הם לא ממש מכירים את השירים ובמילא העברית שלהם היא מינימלית ביותר. הילדים מתחילים לפוצץ את הבלונים שחילקו לכל אחד מהם והמדריכים של מרכז פרס קופצים ממקומותיהם. "לא לפוצץ! זה נועד כדי להניף אותם". במצב כזה מתוח במדינה, כל בום מקפיץ, גם את המאבטחים באולם.
במרכז פרס לוקחים ברצינות רבה את כל הפעילות הספורטיבית. "תחום הספורט הוא רק אחד מיני רבים של המרכז אבל לא מדובר פה רק במשהו חובבני או גימיק כדי להגיד שהנה עשינו למען הילדים הישראלים והפלסטינאים. המטרה באמת לבנות פה משהו רציני", מסביר אלון. "בשנה וחצי האחרונות הגענו אל מאות ילדים ועשרות מאמנים מקצועיים במהלך פעילויות הספורט המשותפות שלנו, ואנו מאמינים שזו רק ההתחלה. לספורט יש יכולת שאין דומה לה להתגבר על מחסומים של שפה, פוליטיקה ודת. הוא משמש כלי רב-עוצמה באתגר בניית השלום בתקופה זו".
קבוצת השלום ב"ש, גם בלי קשר לזכייה באליפות בשנה שעברה, אכן הוכיחה את עצמה בשיתוף פעולה ובמרכז מאמינים שהמעבר לירושלים לא ייפגע בהצלחות. "על פי מחקרים והניסיון שצברנו, בניית אמון באקלים הנוכחי הנה הצעד הראשון ביצירת קשר בעל משמעות בין המשתתפים, ולכן פיתחנו מודל ליישום יוזמות הספורט שלנו", מתאר אלון. "המרכז פיתח תוכנית מתואמת ומשולבת, במטרה לתת מענה לצורכי שתי הקהילות, הישראלית והפלסטינית, הן במקביל הן במשותף. התוכנית המתוכננת בקפידה מתקיימת בארבעה מסלולים משלימים: יוזמות ספורט למבוגרים, יוזמות ספורט לבני נוער, הכשרת מאמנים ופיתוח תשתיות. קבוצת כדורגל האולמות משתייכת בעיקר ליוזמות המבוגרים.
מישהו מתנדב לשבת בשולחן המזכירות?
העלייה של הקבוצות על הפרקט (אפילו לי זה עדיין מוזר להגיד) מקפיצה את אוהדי שתי הקבוצות. דרבי זה דרבי וניכר היטב על שני המחנות שהם התגעגעו לכך. "אין כמו לקלל את אוהדי הפועל ירושלים", אומרים ביציע של בית"ר. "אנחנו מסתכלים על הדרבי של ת"א, על הדרבי של פתח תקווה. עכשיו גם לנו יש דרבי. נוכיח להם שגם באולמות אנחנו שמים אותם בכיס".
בעונה שעברה בית"ר ירושלים היתה קרובה קרובה לעלייה לגמר מול השלום ב"ש, אבל ינשופי ת"א, ההם מהמשחק מול ראובן עובד וחבורתו, קטעה להם את החלום ועלתה לגמר על חשבונה למרות שבית"ר כבר הוליכה בסדרה הטוב מ-3 והיתה עם יתרון הביתיות. "הפעם", כך מקוים האוהדים, "נעשה לליגה הזו בית ספר". השירים אגב הם אותם שירים מקבוצת הכדורגל, מה שמתחלף זה רק שמות השחקנים.
החימום מתחיל ואז אני נתקל בבעיה שלא ממש לקחתי בחשבון. השחקנים בועטים חופשי בכדור שעף באולם לכל עבר, גם אל היציעים כמובן או אל ספסלי הקבוצות. 'מה קורה פה?', אני שואל את עצמי. איפה אפשר לעמוד בלי להרגיש כמו במטווח. פגיעה של כדור כזה בכל אזור בגוף, תשאיר סימן אדום לכמה ימים טובים. השחקנים מצידם לא ממש מתחשבים וגם במשחק עצמו, פיצוצים מצד לצד רצים חופשי ומספיק ששחקן יריב שם רגל קטנה - הכדור טס ליציע. שניה אחת אתה לא עירני וטראח מודבק לך כדור בפנים. אי אפשר לשים איזושהי הפרדה? אולי זכוכית מגן או איזו רשת. עד מהרה קלטתי להבדיל מכל ענף אחר, זה משחק שאתה חייב לעקוב אחר הכדור בכל שניה ושניה. על שני אנשי המזכירות, שישבו מאחורי השולחן בקו האמצע, הכי ריחמתי. הכדור טס לעברם על ימין ועל שמאל. גם לעברי שרקו הכדורים, אולי במהירות 100 קמ"ש, סמוך מאד לגוף ולפנים ורק בנס לא פגעו בי.
במשחק עצמו, אחרי שניסיתי עוד איכשהו לתפוס מחסה על הפרקט מאחורי איזה שלט פרסומת, היתה רק קבוצה אחת על המגרש זו בצהוב. אוהדי בית"ר, שלא רגילים לראות העונה הרבה גולים מקבוצת הכדורגל הבוגרת שלהם, קיבלו במשחק אחד מנה ששווה אולי לחמישה משחקי ליגת העל. שער עצמי של שחקן השלום, מחמוד בהאא, כבר בדקה הרביעית, הקפיץ את הצהובים, בעיקר בשירי הקנטה מול האוהדים האדומים ביציע שממול. תוך 5 דק' זה כבר 0:2 ושחקני השלום, שהיו נראים עדיין לא ממש מגובשים, לא הבינו מאיפה זה בא להם. כפיר מלול, אקס בית"ר, עוד צימד ל-1:2, מה שנתן תקווה לאדומים, אבל עד סיום המחצית הראשונה בית"ר כבר הגדילה את היתרון בעוד שער משלה.
תוך כדי המשחק קיבלו אוהדי הפועל ירושלים (כדורגל, כדורסל, אולמות... מה שבא בא) את הידיעה שז'לז'ניק לא תגיע לגומלין במלחה והעבירו אותה מאחד לשני. הדכאון על פניהם רק הלך וגדל. הילדים הפלסטינאים נהנו בעיקר מהאוירה ולא התעניינו מה שקורה על הפרקט. גם הם הבינו מהר מאד שלמען בטחונם האישי עדיף לשבת כמה שיותר גבוה ביציע אחרי שכדור טועה גרם לאחד מהם לבכות בכי מר.
במחצית השניה המשיך הבליץ הירושלמי ומאמנה, מורדי וקנין, השתולל אחרי כל גול, כאילו שמדובר בגול אליפות. "זה בשביל להשפיל את הפועל", אמרו בספסל של בית"ר. 2:7 בסיום לצהובים איפשר לאוהדי בית"ר לחגוג זמן רב אחרי שהמשחק הסתיים ושיחרר מיו"ר הקבוצה ושחקן העבר שמוליק לוי אמירה נוסח: "ירושלים הייתה צהובה ותישאר צהובה. אנחנו הכי טובים שיש וניקח אליפות בלי כל ספק".
"לא נורא", סיכמו בהפועל השלום. "היום הפסדנו אבל כמו בפוליטיקה השלום עוד יחזור וינצח". כמו שמעון פרס, לוזר לוזר, אבל אף פעם לא יוותר על הסיכוי.