הכדורגל מת, יחי צה"ל!

(עלי מוהר, אדום שרוף, מפרסם את פינתו "בשער" מדי שבוע ב"ספורט העיר")

נוהגים לומר שהספורט משמש גם כסובלימציה: תיעול אגרסיות ורגשות לוהטים לשדה הסמלי של המאבק הספורטיבי. שני המחנות מקיפים את הזירה, ושולחים להתמודדות את "אנשי הביניים" שלהם, כלשון התנ"ך, או נציגיהם בלשון ימינו. 11 נגד 11 בכדורגל, 5 נגד 5 בכדורסל, כשמסביבם כולם יוצאים מדעתם כמיטב יכולתם, ובסוף הולכים הביתה צרודים ומרוצים, או - כמקובל בדרך כלל בהפועל כתר תל אביב - צרודים ומאוכזבים.

הצרה היא, שלעתים קרובות התהליך הזה משתבש, וזה מה שקרה השנה בכדורגל, זירתו המרכזית של "בשער". אין עניין בליגה, ומדובר, שימו לב, בשעמום משולש: א. חיפה ברחה. ב. גם לפני שהיא ברחה הרמה היתה עלובה. ג. הפועל לא רק שהיא לא נאבקת על התואר ולא מפגינה רמת משחק נאותה, היא גם הפסידה שלושה דרבים, כך שאפילו נחמה לא פורתא זו נשללה מאוהדיה.

במצב עגום זה אין פלא שהיוצרות התהפכו: במקום לפרוק במגרש את התסכולים והאגרסיות של החיים, אנחנו פורקים בחיים את התסכולים והאגרסיות שהתעוררו בנו במגרש! למזלנו הרב יש לנו ממשלה מיטיבה, המאפשרת לנו לעשות זאת.

אין ספק, ההתנקשות בשייח יאסין לא היתה סתם וולה; מדובר במספרת מרהיבה מקו ה-16, מאלה שלא נראו בארץ - בכדורגל לפחות - מאז ימיו של שלמה לוי האגדי. פגז לחיבורים, פצצות לגבות, טיל קורע רשתות, בחרו איזה סופרלטיב שתבחרו, כולם יתאימו. אמנם, באופן מוזר, אני לא שומע "הו הה, מה קרה, החמאס אכל אותה", אבל אולי זה בגלל שכולם עוד המומים מהביצוע, או מפני שכבר עסוקים בלרדת מהר להגנה, לשמור על התוצאה.

כי כולנו יודעים - המשחק עוד לא נגמר. כדורגל משחקים תשעים דקות, וסכסוכים לאומיים עקובים מדם, עם נופך דתי שכנראה רק החריף השבוע, נמשכים הרבה יותר, ולא רק בגלל זמן הפציעות. למעשה, קשה לדעת אם הגעת אפילו למחצית, וזאת גם אחרי 56 שנה, או בעצם קרוב למאה שנה, אם מביאים בחשבון את התנגשויות הדמים הראשונות בין ערבים ויהודים בארץ. נכון, אלה היו אז רק גישושים, כמו שאומרים - החללים הראשונים של "השומר", הרוגי תל חי, הפרעות בירושלים, רצח ברנר - אבל מאז, איך להגיד, אין רגע דל, ולא רק שהשווינו, גם עלינו בבירור ליתרון!

העניין הוא, כאמור, שהמשחק עוד לא נגמר, לדרבי (והרי זוהי מהות הסכסוך) חוקים משלו, ולא רק הכדור הוא עגול; גם לטיל, לפצצת המרגמה, למטען, ובאופן כולל יותר, להרג בכלל, יש נטייה בוגדנית לנוע לכל הכיוונים ולהגיע לפעמים עד לפתחנו ממש, או אפילו עמוק לתוך השער. השאלה במקרים כאלה היא תמיד אם לרדת להגנה ושלחק אותה בונקר, או דווקא להמשיף את הלחץ על כל המגרש ולהביא אותה בגליצ'ים גם לרנטיסי וזהאר.

בכל מקרה, ברור שהמתנגד ינסה הכל, ואם אנחנו עוברים לרגע לכתבינו הפרושים במגרשים אנחנו שומעים על קסאמים בדרום, ירי חיזבאללה בצפון, גרזן ברמת גן וסכין ביפו - וכל זה מיד אחרי שער היתרון המרהיב שלנו בעזה. במצב עדין זה אין לנו אלא לעבור ל-

ישראל-הפלסטינים: נפרק אותם, מה השאלה?

וגם אם תוך כדי כך נתפרק איתם, בכל מקרה לא נפהק איתם. עניין יהיה, זה בטוח.