196 פנינים בלתי נשכחות

בסופו של יום, ההיסטוריה תזכור את אלון מזרחי. לא תהיה לה ברירה. אלון מזרחי לא הותיר לה כזאת. 196 שערים (אנד קאונטינג, קרוב לוודאי) הם לא עניין של מה בכך, אפילו במקדש הדרדלה העולמי: הכדורגל הישראלי. אחרי הכל, הבקעת שערים היא תכלית משחק הכדורגל. התמצית המזוקקת, הפשטנית והבלתי ניתנת לערעור שלו. הסיבה לקיומו. התנאי להמשכיותו. מבחינה זאת, אם להסתכל על הדברים בדרך היובשנית ביותר, במידה רבה אלון מזרחי הוא אחד ממקיימיו החשובים ביותר של הכדורגל הישראלי לדורותיו. אולי, אפילו, החשוב ביותר. בארה"ב, אימפריית סטטיסטיקות הספורט שמעבר לאוקיינוס, מזרחי היה זוכה לכבוד השמור למלכים בגלגולם המודרני והיה הופך לאגדה עוד בחייו. ע"ע: האנק אארון, מלך ההום-ראנס, קארים עבדול ג'באר, מלך הסלים ב–NBA ואחרים.

אבל בישראל, מקומו של מזרחי בהיסטוריה מובטח בעיקר בארכיון ההתאחדות לכדורגל ובאזכורים עונתיים אקראיים מאת אברהם טבק או משה קשטן בעניין טבלאות מלכי השערים. ציבור אוהדי הכדורגל בישראל – שתודעתו מנוסחת על ידי עיתונות הספורט – יזכור את מזרחי בעיקר בגלל לשונו. כשרונו – שלא מדעת, אגב, נדמה – לרקיחת שנינה מגוחכת, לפליטת ציטטה מופקעת כל אחיזה בשיח הקלישאתי של הכדורגל בישראל, הפך אותו ברבות ההווה המתמשך לאגדה בתחומו, לתופעת תרבות שלא בטובתו ולספורטאי שעיקר הכרתו הציבורית באה לו מיכולתו להתייצב אל מול פני המיקרופון או העט והפנקס ולהפליא באמירות שמרגע שיגורן לחלל הופקעו מהקשרן המיידי והפכו לקאלט מילולי על זמני.

"אני רוצה לשחק באירופה או בספרד", "אנחנו צריכים לאבד כמה שיותר פחות נקודות", ועוד ועוד ועוד. אלוהים, סדרת ספרים שלמה ("הוצא מהקשרו") חבה לו את שגשוגה המפתיע בחנויות הספרים. אלון מזרחי, אתם היודעים, הפך בשנים האחרונות ראש וראשונים לסמל של הישראליות העילגת, חוסר מודעות אינטלקטואלית ודאחקה מתנייעת על חשבון עצמו, שאינה חדלה מלהתקיים. למעשה, אין כמעט דרך לדבר היום על "פולקלור כדורגל ישראלי" מבלי להזכיר את אלון מזרחי.

יותר מכל אחד אחר, האסוציאציה הכדורגלנית הראשונה שצריך לעורר אלון מזרחי הוא שלום אביטן, חלוצה המיתולוגי והפה האגדי פי כמה של הפועל באר-שבע ובית"ר ירושלים בשנות השבעים והשמונים. אביטן, לעומת מזרחי, הצטיין בהומור מסוג אחר לחלוטין. בעוד ההומור של מזרחי אינו מודע לעצמו ונתפס כמצחיק בשל הדרך בה הוא נתפס אצל המאזין, הצופה או הקורא, הרי שאביטן היה אומן השנינה המפורשת, מאסטר סטנד-אפ בעל כשרון קומי של ממש, אשר עשה שימוש מושכל ומכוון בכשרון זה להאדרת הפרסונה שלו ולעיבוי הכותרות המופיעות מעל לתמונתו. ככל שמזרחי היה נלעג יותר בתפיסת המציאות שלו, מגוחך יותר בהבנתו את עצמו – כך השתקף באופן יותר משעשע אצל הציבור. אביטן, לעומתו, ככל שהיה ארסי יותר, נחוש יותר להעליב ודק באבחנותיו, הצליח גם להצחיק ולהמשיך ולהנכיח את עצמו כאגדת ציטוטים. מצ"ב דוגמא שתעיד על ההבדל הגדול בין סוגי ההומור של השניים – אפשר הציטוט המשעשע ביותר שיוחס לאביטן מעולם: כשנשאל על ידי עיתונאי מי היה המגן הגרוע ביותר מולו שיחק אי פעם, השיב אביטן באביטניות המחודדת שלו "איתן אהרוני. (מגן מכבי חיפה ונבחרת ישראל) כשהייתי מקבל את הכדור מולו, הייתי מסמן לחבר'ה להתחיל להתחבק". רוצה לומר: כשאביטן מדבר, אנו צוחקים אתו, כשמזרחי מדבר, אנו צוחקים עליו.

אולם נדמה ש"הפה הגדול", שלום אביטן, גלש במדרונות השיכחה, לפחות ככדורגלן, והיום אין כמעט איש שמתעניין בו, להוציא עיתונאיי מקומונים רעבים לציטטות צעקניות. את גדולתו כמבקיע שערים מחונן אין כמעט איש שיזכיר היום (להוציא עצמו – או מי מבניו), וברבות השנים בוודאי שייעלם ויישכח. גורל זה, יש לקוות, יימנע מאלון מזרחי. נשק יום הדין שלו מפני השיכחה היא העובדה היבשה, העניינית, כי הבקיע את מספר השערים הרב ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. עובדה כה מוחצת, כה חד משמעית, עד כי צריך לקוות שאף בדל אמירה מטופשת שאמר בעבר לא יעיב עליה. החשש כי בחלוף עשר שנים מפרישתו ייזכר לחובבי הכדורגל כ"אלון מזרחי. האידיוט ההוא", צריך להיחשב כמוחשי בעיניי כל צרכן תקשורת והיסטוריית ספורט.

אין לשגות. לאחר הפרישה, מזרחי, קרוב לוודאי, לא ימצא עצמו מפרשן מהלכים טאקטיים בהיכלי השיש של ליגת האלופות של ערוץ 5. אפילו לא בבית הקברות של אולפני ערוץ 1. קשה גם לדמיין אותו נושא על כתפיו את הג'וב הפוליטי והדיפלומטי של אימון קבוצת כדורגל בכירה. מזרחי, בדומה לכדורגלנים גדולים אחריו לפניו, יתמקם לאחר סיום הקריירה הספורטיבית הפעילה שלו באיזור פעילות אחר – מתכתב חליפות עם זיכרונות התהילה שלו. יש לאחל לו הצלחה בכל אשר יפנה, אחרי הכל, הוא עושה רושם של אדם חיובי ביסודו.

האבירות בה קיבל את שרביט המלוכה, לצד האיפוק המילולי והפירגון הלא צפוי לחבריו לכל הקבוצות במדיהן הבקיע שערים, התקבלו בהפתעה אצל העיתונאים. הללו ארבו לרגע הכתרתו של מזרחי, בציפייה שישוב עם מטמון פניני לשון מצלילתו אל מעמקי הרגע המרגש בקריירה שלו. אולם מזרחי, בתבונה שמוכיחה כי אחרי הכל גם כשנתפס אצל הקוראים כ"אלון מזרחי. האידיוט ההוא", לא היה אידיוט כלל וכלל, ידע ברגע הגדול שלו לבצע התנתקות חד צדדית מאלון מזרחי, הציטטה האנושית הבלתי נשכחת, ולהציב בחזית תדמיתו הציבורית והתקשורתית את אלון מזרחי עליו אין שום דבר מרושע לכתוב, אלון מזרחי שהצליח להרשית 196 פעמים, אלון מזרחי שהפך למבקיע היעיל ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. אלון מזרחי שבמו רגליו קיים את הכדורגל הישראלי. 196 פעמים. אנד קאונטינג.